סיון רהב מאיר: למי קראת שמרן?

הסתכלות אחרת על יציאת מצרים, ועלינו. כך כתב טל לסר: "בנעורי, אביב גפן נהג לצרוח בהופעותיו: רוצים שינוי? התשובה לשאלה של אביב היא בדרך כלל לא. לא רוצים שינוי. נוח לנו ככה. 

מצרים הייתה ה-סמל ליציבות ולקביעות: הנילוס תמיד זורם ללא תלות בגשם, העבדות של בני ישראל היא חוק טבע, שושלת פרעה קיימת מאז ומתמיד ואפילו לאחר המיתה הפרעונים נחנטים לנצח. יציאת מצרים נותנת תקווה חדשה לאנושות: אפשר לשנות ולהשתנות. אפשר לפרוץ את המעגל הסגור של חוק הטבע שבו רק החזק שורד. אפשר לתת לאור ה' לחדור אל המציאות ולהאיר אותה באור מוסרי. אפשר לעשות תשובה. לא סתם קוראים בפרשה על המכות. הרי אפשר היה לצאת ממצרים בלי לשנות את הטבע. אבל הנילוס הקבוע הופך לדם, האדמה היציבה פתאום רוחשת כינים והשמש שתמיד זורחת –נעלמת לפתע. אלה מצבי חירום שמטרתם לערער קצת את היציבות שלנו, את הקיבעון, את האמונה ש'ככה זה היה וככה תמיד יהיה, אין מה לעשות'. יש מה לעשות. מקובל לקרוא לנאמנים לדרך התורה אנשים 'שמרנים' או 'מסורתיים', אבל בעצם, התורה היא דרך של פריצת הגבולות הטבעיים, של חתירה תמידית לשינוי".

גם אתה, גם אתה תתחדש

השבוע חל ראש חודש שבט. המצווה לקדש את החודש היא המצווה הראשונה בתורה, והיא מופיעה בפרשת השבוע. כך שההוראה הראשונה שעם ישראל מקבל היא בעצם: תרימו עיניים לשמיים. תשימו לב לשינוי. תסתכלו למעלה, אל הירח שנעלם ומתגלה, ותראו בכל פעם מחדש מתי מתחיל ראש חודש. כי לא רק החודש מתחיל מחדש, במנגנון מעגלי, אלא גם אנחנו. כך נכתב בספר "נתיבות שלום" על הכלל הראשון הזה שקיבלנו: "המצווה הראשונה שנצטוו ישראל, היינו הדבר הראשון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הוא שראש לכל צריך יהודי תמיד להתחדש".

ואנחנו אכן מתפללים לחידוש הזה, בכל פעם מחדש, ב"ברכת החודש": "יְחַדְּשֵׁהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה טוֹבָה, לִשְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת, וְלִבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, וְלִרְפוּאָה שְׁלֵמָה, וְלִגְאֻלָּה קְרוֹבָה, וְנאמַר אָמֵן".

אמן. שנתחדש.

יוצאים ממצרים

הצהרה דרמטית, אבל באמת דרמטית, מופיעה בפרשת השבוע: די לשעבוד ולעריצות. העולם הזה אינו הפקר, יש לו תכלית, וכל אדם נברא בצלם אלוקים והוא בעל משמעות וחשיבות. השורות הבאות, שפרסם אתמול ד"ר משה רט, נשמעות כמו פסקול מצוין ליציאת מצרים:

לא נולדת –

אלא נשלחת לעולם.

לא תמות –

אלא תחזור הביתה.

לא במקרה –

אלא כחלק מתוכנית.

לא כדי לבלות –

אלא כדי לבנות ולהבין.

לא לבד –

אלא תחת השגחה אישית.

לא קורים לך דברים – 

אלא מסלול מתוכנן מראש.

לא נדפקת – 

אלא בחרת בעצמך.

לא גרגיר אבק ברוח – 

אלא בשבילך נברא העולם.

תענית מסך

"שלום, שמי אורי חיים סנוף. אנחנו בעיצומם של ימי השובב"ים – ככה קוראים לימים שבהם קוראים את פרשות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. אלה ראשי התיבות. שנים רבות יש מי שנוהג לערוך בימים אלו תעניות של צום וגם תעניות דיבור. לפי הקבלה, אלה ימים שיש בהם צונאמי של שפע וסיוע להחלטות הטובות שלנו. אבל חשבתי שהתענית הנחוצה כיום אינה רק תענית אוכל, שתייה או דיבור. אנחנו צריכים תענית מסך. הימנעות קצרה מהסלולרי, של כחצי שעה עד שעה בכל יום. התמודדות יומיומית קצרה וממוקדת, שיכולה לחולל בנו נפלאות. השעה שעליה אני ממליץ היא חמש-שש אחה"צ, זמן ביתי ורגוע יותר, אבל כל אחד יכול לבחור את הזמן היומי שלו. מניסיון, הפסקה קצרה אבל עקבית יוצרת שינוי בהרגלים, ויכולה לשחרר אותנו באופן עמוק מהשעבוד. הנשמה מתחילה פתאום לדבר. הרי אנחנו יודעים שמה שהכי מרגש אותנו היום זה עדכון חדש שצץ על המסך. אבל אפשר להחזיר את הסקרנות הבריאה והיקרה שלנו, את הלב שלנו, למקום הנכון. להפסיק להיות מכורים ל'מה חדש' ול'מה אמרו עלי או עליו'. בדרך כלל דברים ויראליים הם דברים שרק שואבים אותך עוד יותר לתוך הרשת. האם יש סיכוי שהרעיון הזה שלי גם יהפוך לויראלי?"

הסוד

היום מציינים 35 שנים לפטירת הבבא סאלי, רבי ישראל אבוחצירא, בגיל 94. כרבע מיליון איש מגיעים מדי שנה לקברו בנתיבות. הנה רעיון אחד שלו על יציאת מצרים שגם אנחנו, שלא מבינים כלל בקבלה, יכולים לקלוט. כך הוא מסביר את אחדות האומה בדרך לגאולה, את הערבות ההדדית בינינו: "כל ישראל ממקור ומחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום הקדושה, לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקרבה זה עם זה מצד מקורם ושורשם הקדוש... כל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל מגיע לכללות ישראל".

ואולי בעצם הרעיון הזה הוא גם כן חלק מתורת הסוד. אם היינו מבינים את הסוד הזה, מצבנו היה אחר לגמרי.

לזכרו.