סיפורים מבית הרבנית קנייבסקי: כשהבנות רבו מי תתפור יותר תפרים במעיל לספר התורה

אישה בלתי מוכרת נכנסה אל אמא. היא נראתה פשוטה ביותר ואפילו מוזרה במקצת. האישה לחשה לאמא מספר מילים, ולמשמע דבריה יצאה אמא מגדרה: היא קיבלה אותה במאור פנים ובהתלהבות מיוחדת, חיבקה ונישקה אותה כמה וכמה פעמים, שוחחה עמה בלהט מיוחד, הפליגה בגודל אהבתה אליה ובמשך כל השיחה ליטפה את כף ידה. היה זה מחזה בלתי שגרתי גם ביחס לאמא, שידועה היתה באהבתה לכל אדם.

לאחר שהשיחה הנרגשת הסתיימה והאישה פנתה לדרכה, נשאלה אמא על ידי הנשים שנכחו שם מיהי האישה. סבורות היו כי מדובר בקרובת משפחה שאמא לא ראתה שנים רבות. הן התעניינו אצל אמא על אודות הקרבה המשפחתית ביניהן – האם מצד משפחת אלישיב או מצד משפחת קנייבסקי.

אמא השיבה: "האישה אינה מוכרת לי ולא ראיתיה מעולם. היא אינה קרובת משפחה, ואף איננה יכולה להיות כזו – היא גיורת!"

עתה תמהו הנשים: הן שאלו את אמא בעדינות לפשר גילויי החיבה המופלגים שהפגינה כלפי הגיורת, אולם אמא לא הבינה את תמיהתן: "מה אינו מובן?" התפלאה, "הלוא התורה הקדושה מצווה אותנו 'ואהבתם את הגר' - בכל רגע שאני אוהבת אותה אני מקיימת מצווה! מצווה גדולה שכזו באה על ידי, ולא אקיימנה בהידור?".

בכל רמ"ח ושס"ה

מי שהכיר את אמא, יודע כי אין בסיפור זה שום דבר מיוחד. אמא חיה כל העת בדריכות: "כיצד אוכל לקיים את רצון בוראי". מבוקר עד בוקר, מראשית שנה ועד אחריתה, היא חיה ממצווה למצווה. טבעי ופשוט שכאשר תזדמן לפניה גיורת, תתמלא שמחה: 'הנה, נקרית לפני מצווה נוספת!' טבעי ופשוט שהיא תקיים את המצווה בלהט ובחדווה נשגבה.

אמא קיימה את כל המצוות בכל רמ"ח ושס"ה, באהבה וביראה, בהתלהבות ובשמחה. אכן, היו מצוות שדרשו ממנה טרחה גדולה, אבל כל קושי שהוא – לא העיב על שמחתה הגדולה בקיום המצוות.

ולא רק המצוות נעשו על ידיה מתוך רגשות קודש, אלא אף כל מנהג וכל הידור של מצווה היו נעשים מתוך התעוררות גדולה ובשמחה עצומה עד כי הדביקו גם את האחרים. לא לחינם אמרו, כי במעשיה האהיבה אמא את המצוות על כל סביבתה.

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

לכבוד שבת קודש

כל ההכנות לשבת היו מאורע גדול וחגיגי, וממנו הושפעו רגשי קודש אל כל הסובבים אותה. אמא כיבדה את השבת בכל מאודה, ומשום כבוד שבת אף היתה נמנעת מטעימה כלשהי החל מצהרי יום שישי, כדי לאכול את סעודת ליל שבת בתאבון (לעומת זאת, את האורחים שפקדו את הבית ביום שישי כיבדה ממאכלי השבת ללא שום הגבלה).

כל קציצה וקציצה שהוכנסה לסיר הדגים ענק הממדים, לוּותה ברטט של אמירת 'לכבוד שבת קודש'. גם בעת הכנת שאר המאכלים היתה שרה מזמירות השבת.

אף על פי שהנשים הרבות ניסו להקל על אמא ולסייע לה בעבודתה הקשה במטבח, את הדגים היתה מקפידה להכניס לסיר במו ידיה. פעם אחת, באמצע הכנת הדגים, יצאה אמא מהמטבח כדי לשוחח עם מישהי. אחותי, ששהתה אז בבית, החליטה לסיים את העבודה והכניסה את הקציצות לסיר. כששבה אמא למטבח, הצטערה מאוד: "לקחו לי את המצווה!".

כל תבשיל וסלט היתה טועמת שוב ושוב, לוודא שלא חסר בו מלח או סוכר, ובאפיית החלות היתה נזהרת שתיאפינה היטב – לא פחות מדי ולא יותר מדי. הכנת המאכלים לשבת נעשתה על ידיה בהתלהבות ובשמחה, כאילו זו לה הפעם הראשונה, ומחזה זה חזר על עצמו כל שבוע מחדש.

אמא היתה אומרת כי ההכנות לשבת שקולות כאלף תעניות. לאחר פטירתה שאלו את אבא האם יש לכך מקור, והוא השיב כי במדרש תנחומא (פרשת בראשית אות ג) נאמר שכבוד שבת עדיף מאלף תעניות. אמא אף היתה אומרת, כי הברכות שהיא מברכת בשעת ההכנות לשבת - מתקיימות.

אמא לא ויתרה על אף מאכל שנהגו לאוכלו במועדים ובימים טובים. היא ראתה בכך משום כבוד החג, ושום חולי או חולשה, יהיו אשר יהיו, לא היוו תירוץ להימנע מהכנתו.

לא פעם היתה אכילת החמין בשבת קשה לה, אולם אמא התאמצה לטעום משהו משום כבוד שבת. היה זה לאחר ששמעה מאבא את שסיפרה הרבנית זקס, בתו של החפץ חיים, שאביה אמר לאמה כי מאכלי השבת לא יזיקוה.

כבוד לתורה

מלבד הטיפול בכל צורכי הבית והמשפחה המורחבת, התגלגלו לפתחה של אמא מצוות רבות, ואמא קיבלה אותן בשמחה כדרכה. למשל, עניינים שונים של בית הכנסת "לדרמן" עברו דרכה, והיא עסקה בהם בשמחה, מתוך הכרה שהיא זוכה לעסוק בכבודו של מקדש מעט.

בין תפקידיה הרבים נמנה גם הטיפול בכתרי התורה של בית הכנסת, כאשר מפעם לפעם היו הגבאים מביאים לה את הכתרים כדי שתבריק אותם. שנה אחת, בערב ראש השנה סמוך לכניסת החג, הגיע אליה אחד הגבאים וכתר בידו: "כתר זה נשכח ולא צוחצח; שמא תוכלי לנקותו כעת?" לא היתה זו שעה קלה, אבל אהבת המצוות שפיעמה בלבה של אמא הצליחה לדחוס ליום עמוס זה גם את צחצוח הכתר.

כתב לנו אחד ממכרי המשפחה:

בני שאלני מדוע זכתה הרבנית קנייבסקי ע"ה למה שלא זכו גדולים וטובים – תוך זמן קצר נכתבו לזכרה למעלה מעשרה ספרי תורה?! השבתי לו: במה זכתה איני יודע, אבל מדוע מגיע לה לזכות, זאת אוכל לומר לך ממה שיודע אני בעצמי.

בהיותי בחור צעיר היה בישיבתנו ספר תורה שהושאל מ"לדרמן". מאחר שמעילו היה קרוע, שלחוני ראשי הישיבה אל גבאי בית הכנסת לעוררם על כך. הם הפנו אותי לרבנית קנייבסקי 'גבאית המעילים', והיא הורתה לי להביא אליה את המעיל בין הימים שני וחמישי. כשבאתי לקחת את המעיל המתוקן, שחה לי הרבנית בשמחה עצומה: "אינך יודע מה עשית! שימחת אותנו כפי שלא שמחנו מעולם! כל הבית התמלא אורה! בנותי 'התקוטטו' ביניהן מי תזכה לתפור יותר תפרים במעיל!"

מי שחלקה את כל הכבוד הזה לספר התורה, סיימתי ואמרתי לבני, לא תזכה כי לזכרה ייכתבו כהנה וכהנה ספרים?

"חכמות ילדים" של תורה

אמא קיבלה את חיותה מהמצוות הרבות שאספה רגע-רגע ושעה-שעה. אמא היתה סבתא ככל הסבתות, נהנתה מחכמותיהם של נכדיה ואהבה לספר על כך. ברם מי שנתן דעתו, שם לב כי כל ה'חכמות' שסיפרה, לא נעו אלא סביב ענייני תורה, יראת שמים, מידות טובות, מצוות, ביאת המשיח וכדומה...

הנה מספר "חכמות" שאהבה לספר:

נכד בן שנתיים שיחק בשבת בדובי. תוך כדי משחק אחז בידיו של הדובי ומחא בהם כפיים ב"שינוי", כפי שלימדו אותו לעשות בשבת.

אחת הנכדות הנשואות הגישה לבנה הפעוט סלט המכיל קוביות תפוחי אדמה ואפונה. "צריך לברך קודם על האפונה, כי זה 'שלם'", אמר הילד.

 נכדה כבת חמש חצתה את הכביש, ורכב שנסע בפראות כמעט דרס אותה. כעבור מספר ימים, כששוב חצתה הילדה את הכביש, בירכה: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".

נכדה שאלה את אמא: "בני מחבב משחק שהוא 'מוקצה' בשבת, ועל כן הוא ממתין כל השבת למוצאי שבת, כדי שיוכל לשחק בו. מה אעשה כדי להאהיב עליו את השבת?" אמא נהנתה מהשאלה והלכה לחלוק את הנאתה עם אבא. לאחר מכן שבה, ובפיה פתרון מעשי לבעיה: "קני לו משחק מיוחד לשבת! מה פשוט מכך?".

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.