"אמא שוב לא מבינה אותי, לא אספר לה יותר"

קטע מיומנה של אפרת:

"אמא לא מבינה אותי!

היום באתי מבית הספר וסיפרתי לאמא בבכי ששוב חיה הסתודדה עם ציפי בכיתה, באמצע השיעור של המורה שולמית, והן דיברו עלי, הן אפילו צחקו. ואמא לא הקשיבה בכלל, היא כל הזמן אומרת שאני קטנונית ושוב אנחנו רבות, ושנמאס לה לשמוע את הברוגזים השטותיים שלנו, ושאני אפסיק עם הדמיונות שלי.

אולי זה נכון?! אני לא יודעת, אבל מה זה משנה?!      

זהו! אז החלטתי שאני יותר לא אספר לה, אני רק אכתוב ביומן... אני באמת לא אספר לה, היא ממילא לא מבינה".

מה גרם לאפרת להחליט החלטה משמעותית כל כך? האם זו תוצאה של מקרה אחד?

קורה לך שילד מגיע ושופך את כל "הצרות" שהיו בכיתה או בגן?

שוב יש מבחן, והיא שוב לחוצה ומפחדת?

הילד בן ה-3 בנה מגדל קוביות, והכל נפל והתפרק. מיד הוא מתחיל לבכות ולהשתולל, ואת חושבת לעצמך – מה הוא רוצה? אף אחד לא עשה לו את זה, אף אחד אפילו לא היה בסביבה...

ואת, אמא נחמדה, שמיד מנסה להשתיק ולהרגיע, באה בריצה ואומרת: "לא קרה שום דבר! שטויות, מה אתה בוכה על דבר כזה, בוא נבנה מחדש".

כשביתך בת ה-14 שוב מתלוננת שיש מחר מבחן והיא לחוצה ומפחדת, איך את מגיבה? את מבינה? או שאת מיד נלחצת ומגיבה: "מה יש לך לפחד? מה, זה המבחן הראשון שלך? כל שבוע יש מבחן ואת מצליחה".

אבל בתך לא נרגעת, ושוב המקרה חוזר על עצמו.

כאשר ילד בא ומבטא את רגשותיו, שופך את אשר בליבו, הוא מצפה לאוזניים שיקשיבו לו. הוא מצפה להבנה ולהסכמה.

כאשר אפרת החליטה לא לשתף עוד את אמה, זו החלטה שנבעה מניסיונות מאכזבים. היא באה ושיתפה את אמה במצוקות שלה מול חברותיה על מנת לשמוע הכלה והצדקה לרגשות שלה, ולקבל תמיכה רגשית מאמה.

אמא של אפרת אכזבה אותה שוב ושוב בתגובותיה. תגובות מסוג זה גרמו לאפרת להרגיש לא בטוחה ברגשותיה, וממילא החליטה שלא תשתף יותר את אמה.

"אז מה עושים? האם להתייחס לכל שטות קטנה?", שאלה אותי אמא אחת.

כן, להתייחס לכל שטות קטנה.

כאשר לילד בן 3 מתפרק מגדל קוביות שהשקיע בו כל כך, הוא מרגיש בדיוק כמוך, כשטרחת על מנת להכין עוגה ולבסוף העוגה לא עלתה, או שכחת לשים רכיב מסוים והיא לא הצליחה.

(צילום: shutterstock)

בואי ננסה לראות את ילדינו היקרים לנו מכל, לפחות כמו החברה הכי טובה שלנו. האם גם עליה הייתי מתפרצת ואומרת "שטויות, מה את בוכה על דבר כזה"?!...

בואי נשתדל לתת כבוד לקשיים של הילדים שלנו, ולא משנה אם הן גדולים או קטנים. בשבילם – כל קושי הוא קושי, לא פחות מהבעיות המטרידות אותנו, המבוגרים. רגשות הילד מבטאים את עצמיותו ואת הצרכים שלו. זה הזמן להעניק להם תמיכה רגשית.

לא צריכים חוכמה נדירה כדי לדעת מה לענות לילד שלי. מספיק להתבונן בו, להקשיב לו, לחבק אותו. נסי לשים את עצמך במקומו. הילדים לא מחפשים אצלנו פתרונות, יש להם פתרונות לעצמם. מאתנו הם רק צריכים הכלה, הקשבה, הבנה ומקום לפרוק ולספר.

בואי תאפשרי להם את זה. כל אמא רוצה את טובת הילדים שלה, ולעזור להם כמה שאפשר, ופעמים אנו נלחצות וחושבות "איך אני אפתור לה את הבעיות...?" – ואז אנו מגיבות מהמקום של הלחץ לעזור, או מחוסר האונים.

זה פשוט כל כך. מספיק שתגידי "חשבתי על מה שאמרת", או "כן, אני יודעת שזה כואב ולא נעים", "אני מבינה אותך, זה טבעי מאד להתרגש ממבחנים" וכו'. את תראי שכשהם ירגישו את ההכלה שלך ואת ההזדהות – הם לא יצטרכו פתרון, ברוב המקרים הם יסתדרו בעצמם.

כשאת מבינה ומכילה, את מרוויחה קשר עם הילד ועם עולמו הפנימי, ולא רק קשר טכני, והילד שלך ירוויח ביטחון והרגשה שמתחשבים בצרכים האמיתיים שלו.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il