מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק א’: אנדלוסית בקומה העשרים

"הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי "(ישעיהו, נ"ד, ב').

בנין המשרדים המפואר שניצב בלב העיר הסואנת במדינה התנשא לגובה 22 קומות. בפנים חתומות שהסתירו היטב את ההתרגשות שגברה בלבה בכל צעד, היא פסעה אל עבר המעליות המותקנות במרכז הלובי, מנצלת את הדקות המועטות שנותרו לה להסדרת נשימותיה.

"לאן זה, גברתי?", פלט לעברה בעייפות זכריה, השומר הצנום וכפוף הגב, כשהוא מניח את אצבעו על התשבץ בו ריכז את מוחו מאז התיישב הבוקר על כיסאו המוכר ששירת אותו לאורך עשר שנות עבודתו ב'מגדל'.

"הוזמנתי לעורכת הדין מיכל שטרן", השיבה, מבלי לדעת שהשם אותו הגתה בפשטות שכזאת שייך לאחת מהפרקליטות הנודעות לא רק לאורכו ולרוחבו של המגדל, אלא בכל תל אביב וגלילותיה.

"קומה 20, בהצלחה גבירתי", אמר והשמיט ראשו חזרה לתשבץ שחיכה בסבלנות לשובו.

(צילום: shutterstock)

אף שמעליות המגדל היו ידועות לכל בזריזותן, השניות שחלפו עד לעצירתה המוחלטת של מעלית מספר 6 נדמו בעיני לאה כארוכות מדי. גם כך, הצליחה רק בקושי לדכא את החששות שליוו אותה ביממה האחרונה, מאז אותה שיחת טלפון עם הפקידה האדיבה שהזמינה אותה לריאיון; ועתה, לאחר שהשלימה את סדרת פרקי התהילים היומית בדרכה הנה, והיא ניצבת אל מול דלתות הזכוכית האטומות והרחבות המבשרות באותיות ענק על הגעתה לפתחו של "משרד עורכי דין מיכל שטרן ושות'" – פעימות לבה נדמו לה כמו תזמורת אנדלוסית רבת מנגנים.

דקה נוספת נדרשה לה כדי להרגיע את עצמה בתרגילי הנשימה שלמדה לאחרונה, ולאחריה שלחה את ידה אל סימן הפעמון שבתחתית קודן הדלת. קול זמזום צורם בישר ללאה על שחרור הדלת מנעילתה, והיא צעדה פנימה בחיוך מלאכותי ומאומץ שמתחה על פניה מתוך ניסיון נוסף להשקיט את האנדלוסית הפנימית ששבה להשתולל בתוכה.

"בוקר טוב, איך אפשר לעזור?", שאלה הפקידה שרק קצה ראשה נראה מתוך עמדת המזכירות המעוצבת בצבעי לבן שניצבה במרכז חדר ההמתנה.

לאה נושמת עמוקות. "שמי לאה רזאל, הוזמנתי לריאיון עם מיכל שטרן בשעה 09:00", אומרת בביטחון מגויס, "בעקבות מודעת הדרושים שפרסמתם לתפקיד –"

"כן, אני מבינה", קוטעת אותה הפקידה במבט חמור. "עורכת הדין שטרן תקבל אותך בעוד כמה דקות. תוכלי להמתין כאן". האודם מטפס בחדות לפניה של לאה, ואין פלא שאף ידיה מקבלות פיקוד אוטומטי לסור לאחורי גבה. איך יכלה לטעות כך? התרגשותה אינה סיבה מספיק טובה לבטא את שמה של מעסיקתה הפוטנציאלית תוך השמטה רשלנית של תוארה.

מערכת הישיבה הצחורה הממוקמת בדיוק מול עמדת הפקידה שגערה בה בנימוס קודם לכן, היתה המקום האחרון בו חפצה לאה להעביר את הדקות שנותרו לה עד לריאיון. המעמד היה מביך, ללא ספק. בחוסר שביעות רצון, התיישבה לאה אל מול פני הפקידה והתבוננה סביבה, משתדלת שלא לפגוש בעיניה הנוזפות.

מדובר במשרד מיוחד לכל הדעות, חשבה לעצמה. סגנון מודרני המשלב רהיטים חדישים עם אביזרים נוסטלגיים, לצד אבנים ירושלמיות המחפות על הקיר המזרחי. ההרמוניה שסביבה סייעה לה לשכוח את קבלת הפנים המביכה שחוותה, והיא נשאבה לאווירה האקלקטית, מודה בכל לבה לאדריכל הפנים שדאג לרכך בעיצובו המרגיע את תחושת האיום שמאפיינת משרדים כמעין אלה.

"בוקר טוב, מורן", התפרצה למשרד דמות מחויטת מעוטרת בחולצה לבנה וחליפה שחורה. "הכנת לי את התיק לדיון בתשע וחצי? אני חייבת לטוס לבית המשפט", אמרה הדמות, תוך רשרש בעקביהן של נעלי העור היוקרתיות שנעלה בדרכה למכונת הקפה שבמטבחון המרוחק, והוסיפה למלמל דבר מה על הפקקים שצפויים לה הבוקר.

"כן, התיק של בן-דוד כאן", צעקה לעברה הפקידה מורן, בתקווה שקולה יישמע עד למטבחון. "זאת רות וינר, היא עורכת הדין הוותיקה ביותר במשרד, אחרי עורכת הדין שטרן כמובן", משתפת מורן את לאה במבנה המעמדות שנרקם במשרד לאורך 12 שנות פעילותו.

"שלום לך, מי את?", פונה רות לאורחת הזרה בה הבחינה פתאום בצאתה מהמטבחון. מלבד שירה המתמחה בעלת החצאית שממלמלת תפילות פה ושם ועוטפת את משפטיה בביטויים דוסיים מובהקים כמו 'בעזרת ה', בלי נדר' – לא הזדמן לה לפגוש בבנות האוכלוסייה השמורה במדינה.

"אני לאה, שמעתי שמחפשים כאן עורכת דין", השיבה באותו ביטחון מגויס ששימש אותה קודם לכן בשיחת ההיכרות עם מורן. "אולי בכל זאת עוד יזדמן לנו להיפגש בקרוב", הפטירה אל נוכח עיניה הפעורות של רות.

"כן, אולי. בהצלחה יקרה, נעים להכיר", אמרה ביובש ובניכור שלא תאם את תוכן מילותיה החמות, ונבלעה החוצה, כשכוס קפה גדושה בידה האחת ותיק עב כרס בזו השנייה.

צלצול טלפון חד קטע את הרהוריה של לאה אודות אופייה של "עורכת הדין הוותיקה במשרד". "כן, היא כאן. להכניס אותה?", הסתודדה מורן עם הדובר בעברו השני שלא הקו, ולאחר שניתקה הורתה ללאה להיכנס לחדר מס' 12.

נדרשו לה שתי שניות לאסוף את מחשבותיה ואת מטלטליה. הנה הגיע הרגע שיכריע את עתידה התעסוקתי ואת גורלה הכלכלי של משפחתה.

"שלום, את יכולה לשבת", אמרה הפרקליטה שקיבלה את פניה מאחורי שולחן המנהלים הלבן המעוטר בזכוכית מחוסמת שקופה, והציעה לאורחתה להתכבד מקנקן המים. "אני בעלת המשרד הזה שבו מועסקות נשים בלבד, משיקולי העדפה מתקנת. עברתי ברפרוף על קורות החיים ששלחת, והנה את פה. ספרי לי קצת על ניסיונך המקצועי".

"עבדתי במשך 5 שנים כעורכת דין שכירה במשרדו של עו"ד פולק בירושלים. לפני כן, במהלך לימודי התואר במשפטים הועסקתי בלשכה המשפטית של הכנסת, שם גם שימשתי כמתמחה", אמרה ברעד קל שביטא רק מעט מסערת הרגשות שהתחוללה בתוכה, ומיהרה לשלוח את ידה אל עבר קנקן המים שהוצע לה. היא בירכה בהיסוס "שהכל נהיה בדברו", ולגמה מהכוס אל מול עיניה המתפעלות של היושבת מולה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"אמן", ענתה מיכל, מהרהרת בסדרי הפסח שנהגה לחגוג עם פקודיה בתקופת שירותה הצבאי לפני כשני עשורים. "מרשים. יש לך ניסיון בדיני עבודה ובנזיקין?", התעניינה.

"כן, בהחלט. במשרדו של עורך הדין פולק רכשתי ניסיון מעשי רב בתיקי ליטיגציה. ייצגנו בעיקר עובדים ונפגעי גוף. לעיתים ייצגנו גם מעסיקים וחברות, בעיקר בתובענות ייצוגיות", השיבה במבוכה, וגוון בהיר של סומק עיטר את לחיה.

"נפלא. נראה שלא יקשה עלייך להשתלב גם כאן. את תהיי האחראית על מחלקת נזקי הגוף, ובהמשך אולי אעביר לטיפולך גם מספר תיקים מתחום דיני העבודה. שעות הפעילות של המשרד הן בימים ראשון עד חמישי, משמונה ועד שש, אבל בנסיבות שבהן כל העובדות כאן הן נשים, וודאי לא תופתעי לשמוע שאימהות לקטנים זוכות כאן לשעות עבודה מצומצמות יותר, מתשע ועד ארבע".

"אני שמחה לשמוע. אזדקק ל'הנחה' הזאת", הודתה בביישנות והסגירה בכך את עובדת היותה "אם לקטנים".

"ובכן, השכר ההתחלתי שלך יהיה 9,500 ₪, ונראה לי שהוא משקף את ניסיונך המקצועי". החיוך שהתפשט על פניה למשמע תנאי העסקתה שידר שלאה מרוצה. והיא אכן היתה מרוצה מאוד. היא לא ציפתה להתחשבות בצרכיה כאם, ובטח שלא לתנאי שכר מעולים שכאלה, ביחס להיקף עבודתה המצומצם ביחס למשרדים מקבילים בתחום.

"אם תנאי ההעסקה מקובלים עלייך, תוכלי להתחיל כבר ממחר. עורכת הדין רות וינר תחנוך אותך בחודש הקרוב. בהצלחה". לאה התרוממה מכיסאה, משתדלת להנמיך את הדי התרגשותה הרבה. "תודה לך, עורכת הדין שטרן". הנה, היא מבינה רמזים ולומדת מהר מטעויות. כל עוד זה תלוי בה, תואר הכבוד לא יישמט משמה של מעסיקתה, ויהי מה.

רק לאחר שיצאה מפתח חדרה של עו"ד שטרן, ושפתיה ממלמלות תודה חרישית לבוראה, היא התירה לעצמה להזדקף ולהירגע באמת. זהו, החלק הקשה מאחוריה, כך חשבה. היא נפרדה בידידותיות ממורן הפקידה, וזו האחרונה כבר לא נראתה לה כל כך מאיימת כמו בדקות שקדמו לריאיון.

"התקבלתי", בישרה לאה לבעלה מיד לאחר שנפרדה בנימוס מ"איש התשבצים" שבלובי המגדל ויצאה לרחובה של עיר. "אני מתחילה מחר, בע"ה", אמרה בהתלהבות ופירטה את תנאי העסקתה המעולים.

"ברכות. אני שמח בשבילך". לאה תהתה אם הוא באמת שמח. היא מכירה את בעלה כבר עשור, ולמדה לזהות את הפער בין המילים שהוא מבטא כלפי חוץ לרגשות ההפוכים המסתתרים תחתיהן.

"יהודה, אני בדרך הביתה. אגיע תוך פחות משעה בעזרת השם", ניסתה לנחמו.

"כן לאה, אדל הקטנה כבר משתוקקת לראות אותך. היא מתגעגעת", ומתוך מילותיו היא מבינה את אשר לא נאמר בקול, ודמעות דקות החלו לבצבץ מעיניה. הוא דואג, זה ברור. אמנם 9,500 ₪ יתרמו באופן משמעותי למאזן הכלכלי שלהם, אבל זו נחמה קטנה וקלושה מאוד בהתחשב בכך שחמשת ילדיה, ואדל בת השנה בתוכם, ייאלצו להתמודד עם מציאות חדשה של אמא העובדת מחוץ לבית, על כל המשתמע מכך. ומהלחלוחית הזעירה שנולדה בעיניה רגעים ספורים קודם לכן, מתפרצות כעת דמעות ששוטפות את פניה וממלאות את לבה בכאב.     

[***]

"לימונית-לואיזה?", שואל הקול המוכר את אורחו הקבוע.

"יש דברים שעדיין לא השתנו", מסלסל האורח בפאותיו המתארכות, ונשען בנוחות לאחור על משענתה של הכורסה העתיקה בעלת שלדת העץ, נשאב אל בד הקטיפה האפור.

"ומה בכל זאת השתנה השבוע?", הוסיף יצחק לשאול, תוך שהוא מערבב את הסוכר למשקה המהביל בעל הגוון הזהבהב.

"לאה התקבלה לעבודה חדשה בתל אביב, במשרדה של עורכת דין נחשבת מאוד. השכר לא רע בכלל, ושעות העבודה נוחות יחסית. היא צפויה להתחיל את יומה הראשון מחר בתשע בבוקר", דיווח יהודה לאוזניו הקשובות של התומך הרגשי.

(צילום: shutterstock)

שתיקה קצרה עמדה ביניהם, מאפשרת למשפטיו של יהודה להדהד בחלל החדר. "איך אתה מרגיש עם העניין?", קטע יצחק את הדממה.

"אני שמח בשבילה. בשביל כולנו, למעשה. חשבון הבנק שלנו צמא, ואפילו רעב למשכורת נוספת, וברור לי שאם לא נספק לו מהר את מבוקשו, הוא כבר ידאג לשלוח לנו 'טעימות' שיזכירו לנו איך מרגיש גוף רעב", השיב יהודה בבדיחות הדעת האופיינית לו, בניסיון לרכך את המציאות הכלכלית החונקת שליוותה את חייהם של בני הזוג בחודשים האחרונים.

"אתה אומר שאתה שמח", שיקף לו בן שיחו בנימה מפקפקת שהזמינה את יהודה לשתפו בתחושות הנוספות שעולות בו ביחס לשינוי הצפוי להם.

"תראה, כבר שנה היא אינה עובדת, מאז שאדל הקטנה נולדה. הילדים התרגלו לאמא שבכל בוקר שולחת אותם בנחת למסגרות, בלי הלחץ המיותר להספיק להגיע לעבודה בזמן. את מהלך היום היא מקדישה לעצמה ולבית, ואחר הצהריים היא מקבלת את פניהם עם ארוחה חמה, עוזרת לגדולים בשיעורי בית, ומפעילה בכיף את הקטנים, בלי שיש לה עוד משהו על הראש", אומר יהודה ועיניו בורקות. "אין סיכוי שהשגרה המדהימה הזאת תוסיף להתקיים".

"אהה. מצד אחד אתה שמח בשביל אשתך ובשביל חשבון הבנק ה'צמא' שצפוי לרוות נחת ממשכורתה הדשנה, ומצד שני אתה מפחד מהשינוי הצפוי בשגרה הנעימה והרגועה שהמשפחה התרגלה אליה במהלך התקופה שבה אשתך נכחה בבית", שיקף יצחק בקצב איטי את הרגשות הסותרים הגועשים בלבו של יהודה.

"כן, בדיוק. אני מפחד, אחי. העבודה הזאת תשאב אותה מעצמה, ממני, מהילדים. אני לא בטוח שזה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בעד נזיד העדשים המשובח שמחכה לנו בסוף כל חודש", שיתף יהודה בגילוי לב.

"לפני שניגע בפחדים שלך, תן לי קצת רקע. ספר לי בקצרה מה היה עד עכשיו", ביקש התומך.

"אתה יודע, אנחנו נשואים כבר 10 שנים, נולדו לנו חמישה ילדים. מיכאל הבכור כבר בן 9. לאורך כל אותן שנים לאה תמיד עבדה, ובמקביל למדה לתואר ראשון במשפטים. אחר כך היא סיימה התמחות ועברה בהצלחה את מבחני לשכת עורכי הדין. חופשות הלידה הקצרצרות היו העוגן היחיד שלה לצבור כוחות ולנוח מעט מהשגרה העמוסה של לימודים-עבודה-בית-ילדים", משחזר יהודה את שעבר עליהם בעשור האחרון. "זאת השנה הראשונה שבה אני מרגיש שיש לי אישה בבית. היא שחררה אותי לגמרי ללמוד ולהתפרנס בראש שקט, וזה עשה טוב לכולם. גם הילדים חווים סוף סוף את אמא שלהם נוכחת בחייהם. אמא שפנויה להתעניין בהם, לדאוג לצרכיהם הרגשיים ולבשל להם ארוחה חמה מדי יום. היא עצמה לא מפסיקה לשתף אותי כמה טוב לה במציאות הזאת".

"אתה מספר שבשנה האחרונה כולם נהנו מהעובדה שאשתך ממש נוכחת בבית – אתה, הילדים ואפילו אשתך עצמה. מה לדעתך יקרה החל ממחר? בוא תספר לי ממה אתה חושש", התעניין.

"מה יקרה? קודם כל, זה ידרוש ממני להיות מעורב הרבה יותר בטיפול בבית ובילדים. אני זה שאצטרך לפזר לפחות שלושה מהם למסגרות כדי שהיא תספיק להגיע לתל אביב בזמן. הבוקר יהיה הרבה יותר לחוץ, היא תחזור לילדים רק בחמש, סחוטה מהעבודה ומותשת מהנסיעה. מאיפה יהיה לה כוח אליהם? ומתי יהיה לה קצת זמן לעצמה ולבית? כמובן שאני מתכוון לעזור לה ככל יכולתי לקבל את הילדים אחר הצהריים עד שהיא תגיע, לסייע לה בכביסות, בסידור הבית ובהשכבת הילדים. אבל ברור לי שכל זה יבוא על חשבון סדרי הלימוד שלי. אני גם לוקח בחשבון שלא תמיד אוכל להתפנות לקבל נתמכים בשעות הערב, וההכנסה שלי תיפגע. אתה מבין על מה אני מדבר?", שואל יהודה בציפייה ילדותית לקבל אישור לתסריט הרע שמתהווה בדמיונו.

יצחק אכן מבין. כבר למעלה משנה שיהודה פוקד את הקליניקה שלו מדי שבוע, פורק בין כתליו את לבו ואת כאביו, ומקבל תמיכה שמסייעת לו לצאת מקשיו האישיים, ולהפוך לאדם טוב יותר כלפי עצמו וכלפי בוראו, כמו גם כלפי אשתו וילדיו. והוא אכן עשה דרך והשתנה. מאיש המנותק לחלוטין מרגשותיו ובעל דימוי עצמי שלילי שחושב רע על עצמו ואינו מאמין בטוב הקיים בו, הפך יהודה לאדם יוזם ומשפיע המודע לפנימיותו, מכיר יותר במעלותיו ופועל לתיקון מגרעותיו; הקשר שלו עם אשתו וילדיו השתפר פלאים, ואף חבריו העידו כי הוא השתנה לטובה ונעשה איש אחר ממש.     

"אתה מתכוון לומר שאתה מפחד שאשתך פשוט תחזור להיות עסוקה בחוץ כמו פעם? טרודה בענייני הפרנסה, לחוצה להספיק לעבודה בבקרים ונוכחת פחות בחיי המשפחה והבית. אם אני מבין נכון, בשורה התחתונה הנוחות שלך תיפגע. כבר לא תהיה פנוי ללמוד ברצף כמו שהתרגלת בשנה האחרונה, וגם העבודה שלך כתומך תצטמצם. כן?", שאל.

"נכון", הודה בן שיחו. "היא גם תהיה פנויה אלי פחות. כבר תקופה משמעותית שאנחנו מקפידים לשוחח חצי שעה בכל ערב; פעם בשבוע אנחנו משנים אווירה ויוצאים לבלות יחד במסעדה שקטה. ובכלל, השקט הזה אחרי כל שנות העומס שעברו עלינו אפשר לשנינו להתמקד סוף סוף בקשר שלנו ולטפח אותו. מה יהיה עם הזוגיות הטובה שבנינו? הראש שלה יתעופף לו בענייני העבודה החדשה, והלב שלה כבר לא יהיה אתי".

"אז תכל'ס, אתה ממוקד כרגע בעצמך. מבחינתך, החל ממחר תצטרך להיפרד מתחושת השחרור שחווית בשנה האחרונה. אתה זה שתצטרך להקדיש זמן לפיזור הילדים בבוקר, לקבל אותם בבואם הביתה אחר הצהריים ולסייע לאשתך בשעות הערב; מבחינתך, הקשר הזוגי שבניתם יחד בתקופה שבה אשתך היתה פנויה מטרדות הפרנסה נתון כעת בסיכון", שיקף התומך את הלך מחשבתו של יהודה. "שיתפת בכך את אשתך?", שאל.

"עדיין לא. היא נרגשת כל כך. אני לא רוצה לצער אותה. אני רוצה שהיא תהיה שמחה, ובגלל זה אני כל כך מתוסכל", השיב.

"אני מבין. תגיד, אתה מכיר את החוויה הזאת של הפחד, התסכול והבדידות? פחד פשוט של ילד שמרגיש לבד. ילד שאמא שלו עסוקה בחוץ ולא פנויה אליו. ילד שמשווע לתשומת לב מלאה וליחס חם ואוהב, ולא מקבל אותה?".

פצצה הונחה בחלל החדר, והשתיקה שהשתררה מאחוריה החזירה את יהודה שלושים שנה לאחור. הוא ראה לנגד עיניו ילד בן שבע, יושב לבד בדירה השוממה ומצייר בית עם עצים סביבו ושמש צהובה מעליהם. "מתי אמא חוזרת?", הוא שואל את הנערה שהופקדה לשמור עליו עד שבע בערב. "בקרוב, חמוד", ענתה הנערה. "אני רוצה להראות לה את הציור שלי. וגם קיבלתי 94 במבחן בחשבון. אני רוצה שהיא תהיה שמחה", אמר. "ציור יפה, וכל הכבוד על הציון!", אמרה הנערה, מתעלמת מהגעגוע שצובט בלבו של יהודה הקטן. "לא נכון. זה ציור מכוער! מה הוא שווה בכלל אם אמא לא פה? למה בכלל היא צריכה ללכת לעבודה הזאת?! שונא את העבודה שלה. גם כשהיא חוזרת אף פעם אין לה זמן לראות את הציורים שלי. מצדי שלא תחזור!", זעק תוך שהוא מקמט את הציור בזעם ומשליכו לרצפה.

"כן, אני מכיר את ההרגשה הזאת. אמא שלי התחילה לעבוד כשעליתי לכיתה א'. אני זוכר כמה פחדתי וכעסתי. אחי הגדול יואב היה שקוע בענייניו עם החברים שלו, ואני הייתי תקוע עם הבייביסיטר עד שאמא שלי הואילה בטובה לחזור הביתה. אבא שלי בכלל לא היה בתמונה. הוא היה חוזר בשעות הלילה כשכבר ישנתי. הייתי בודד ומתוסכל מאד. רציתי כל כך שאמא תהיה בבית כמו שהיה בעבר לפני שהיא התחילה לעבוד בסוכנות הביטוח, או כמו האמהות של החברים שלי. אבל היא עזבה אותי. וגם כשהיתה חוזרת – היא בכלל לא היתה פנויה אלי. אני זוכר שבכל יום מחדש ציפיתי שהיא תעזוב את העבודה ותחזור להיות אמא כמו פעם. שתכין לי ארוחות חמות מדי ערב, תשמע מה עבר עלי במשך היום ותספר לי סיפור לפני השינה. במקום זה הייתי צריך להעסיק את עצמי בשעות היעדרותה, והעברתי את הזמן בקריאת ספרים ובציור. לפעמים היה מבקר אצלי איזה חבר, אבל חבר נשאר חבר, ואני רציתי תשומת לב פשוטה של אמא", אמר תוך שהוא עוצר את הדמעות שמחכות לפרוץ מזה שלושה עשורים.

"מותר לבכות בחדר", אמר התומך ברכות, ודמעותיו העתיקות של יהודה הקטן והמתגעגע אכן פרצו לקול גניחותיו של זה הבוגר, משל קיבלו חיים משל עצמן.