סיפורים מבית הרבנית קנייבסקי: "אוי ואבוי! הלכתי לבית הכנסת עם כפתור מיותר"

נאמר בפרקי אבות (ד, ב): "בן עזאי אומר: הווי רץ למצווה קלה (כבחמורה), ובורח מן העברה". כשם שמופלגת היתה אמא ב'הווי רץ למצווה', כך היתה מופלגת ב'ובורח מן העברה'.

סבא הרב אלישיב כתב עליה במכתב בשנת תשי"ג: 'אישה יראת ה' באמת!'

אהבת המצוות שפיעמה באמא שכנה בלבה לצד יראת חטא עצומה. שלמות של אהבה עם יראה. אש להבה בקיום מצוות, ואימה וחרדה מפני חטא קל שבקלים. כעבד העושה את רצון אדוניו, היתה אמא מדקדקת ומקפדת על כל תג וקוץ בהלכה מבלי לחפש היתרים וקיצורי דרך. היא קיימה את כל הדברים ככתבם, על כל פרטיהם ודקדוקיהם.

הנה סיפור אחד מני אלף: אמא הקפידה לצום את כל הצומות בכל מחיר. לעתים במהלך התענית היתה סובלת מכאבי ראש חזקים, ואף על פי כן לא ניסתה להקל לעצמה ולשבור את הצום. שנה אחת ביום הכיפורים היו הכאבים כה עזים, עד ששלחה לשאול רב האם מותר לה לקחת משכך כאבים. אותו רב לא שיער כי הכאבים חזקים כל כך עד שלא תוכל לסיים את הצום ללא הכדור, ולא התיר לה זאת... סופו של מעשה: סבא הסטייפלר הגיע במיוחד מכולל 'חזון איש' כדי להורות לה לקחת את הכדור.

בוקר אחד שוחחה אמא עם אחד הנכדים בתנועות ידיים. היא רמזה לו כי שכחה לברך 'המפיל' קודם לכתה לישון, ולפיכך אמרה את הברכה רק לפנות בוקר, אולם לא הצליחה לחזור ולהירדם, ועל כן עתה איננה יכולה לדבר!

מעניין הדבר, כי מה שהטריד את אמא לא היה אי-יכולתה לדבר, אלא – כפי שרמזה – משום שבשל כך לא תוכל לסייע לנשים הרבות הפונות אליה... לולא זאת היתה ממשיכה בשתיקתה כל היום כולו, משום שאם זו ההלכה, יש לקיימה במלואה! למעשה, אבא התיר לאמא לְדַבֵּר, ונימק זאת בטעמים הלכתיים שונים.

על פי חומרותיו של אבא

אמא התרחקה עד קצה הגבול מכל נדנוד וחשש של עבירה. הנהגה זו באה בהשראתו של אבא, הנזהר מאוד מכל ספק-ספיקא של איסור. אמא פעלה לפי רוחו וסיגלה לעצמה עוד ועוד הקפדות על גבי הקפדות.

רבים הם דקדוקי ההלכה שנוהג אבא, ולא כולם קלים. אבל יקוב הדין את ההר! אמא עשתה ככל אשר הורה לה אבא, ובמסירות מופלאה.

אבא מקפיד מאוד שלא להוציא את כלי הפסח קודם שבודקים חמץ. לפי המבואר במשנה ברורה, לכתחילה יש לבדוק חמץ בליל י"ד בניסן ולא קודם, לפיכך לא התחילה אמא לבשל לפסח עד לאחר בדיקת חמץ, בליל ערב החג... מפני כל זאת היה אבא מתחיל לבדוק את החמץ במטבח, כדי שמיד בצאתו תוכל אמא להוריד את כלי הפסח ולהתחיל לבשל לחג (יש לדעת כי בדיקת החמץ אצל אבא אינה נעשית כהעברה בעלמא, אלא באופן יסודי ונמשכת זמן רב. בדיקת הבית כולו אורכת כמה וכמה שעות).

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

לאחר שנבדק המטבח, התחילו אמא והבנות הגדולות לעבוד במרץ ובזריזות: הורידו כלים ומיד החלו לשטוף ביצים, לטגן בצל, לטחון דגים... אמא כמעט שלא עצמה עין באותו לילה. כשנודע לסבתא הרבנית אלישיב על עבודתה הרבה של אמא בערב החג, שאלה אותה בדאגה: 'בתי, כיצד את מספיקה הכל בזמן קצר כל כך?' אולם אמא הניחה את דעתה כשהיא משיבה לה בפנים קורנות: 'ככלות הכל, אמא, לא חסר לנו דבר בכניסת החג. הכל מוכן ומסודר במקומו'.

זו היתה אמא...

זהירות מעבירה כמפני אש

מילדותנו חווינו כיצד אמא מקפידה ונזהרת שלא להיכשל אפילו בשמץ של איסור. אמא חינכה אותנו שלא להניח על השיש כלי שאיננו יודעים אם הוא בשרי או חלבי טרם נשאל אותה לזהותו. אם בטעות הנחנו כפית חלבית קרה על השיש הבשרי, היתה אמא מוכיחה אותנו על כך.

יראת החטא של אמא היתה כפחד מפני אש. בשנים עברו היה אבא מרבה לנסוע לבריתות בכל רחבי הארץ, לשמש כסנדק. לנסיעות ארוכות היתה אמא שולחת לו את ארוחתו עם רבי ישעיהו אפשטיין, שהסיע אותו בנסיעות אלו. פעם אחת התעורר לאמא ספק על אחד המאכלים ששלחה לאבא – היא לא זכרה האם עישרה אותו אם לאו. אמא נתקפה בחרדה עצומה, ודאגה רבה מילאה את לבה. היא ניסתה להשיג את רבי ישעיהו בכל דרך, אך ללא הצלחה.

אמא לא מצאה מנוח לנפשה והיתה שרויה בעיצבון מר, כמי שהתרגש ובא עליו אסון. אזכיר, כי לא היה מדובר בפירות טבל, חלילה, אלא שבביתנו נוהגים להפריש מעשר מכל מאכל ומאכל אף אם הוא בכשרות מהודרת. בכל זאת, החשש שמא אבא ייכשל ויאכל מאכל שלא עישרוהו לחומרא, היה אצלה כפחד מאסון נורא.

בסופו של מעשה - פתאום נזכרה אמא כי אכן עישרה את המאכל, ואנחת רווחה פרצה מפיה! אבן נגולה מלבה.

כל מאכל שנכנס לביתנו היתה אמא מעשרת כדת וכדין בנוסח ההפרשה הארוך. בשנים האחרונות גם הקפידה לשקול את הפירות, כדי לדייק ולהפריש את הכמות הנדרשת למעשר.

בליל שבת אחד שבה אמא מבית הכנסת לבושה בסוודר חדש (מאורע נדיר בהחלט...). היא פנתה לתלותו, כשלפתע הבחינה בכפתור רזרבי. אי אפשר לתאר את החרדה שפשטה על פניה של אמא. היא נאנחה מתוך צער ועגמת נפש: 'אוי ואבוי! הלכתי לבית הכנסת עם כפתור מיותר!' 'אוי וי, טלטלתי בשבת!' (לפי דעת החזון איש, אין לסמוך על העירוב העירוני, ועל כן אין מטלטלים בשבת אפילו בעיר שיש בה עירוב.)

הנוכחות עמדו חסרות אונים מול צערה של אמא. אחת מהן התעשתה, הפכה את הסוודר מצד לצד עד אשר מצאה כי יש לכפתור זה שימוש כלשהו (באמצעותו ניתן לרכוס את הסוודר גם מבפנים). אמא נרגעה ושבה להגיש את סעודת השבת בשמחה.

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.