סיפורים מבית הרבנית קנייבסקי: "אצלנו לא דופקים. פשוט פותחים ונכנסים"

"כל מה שבבית הזה שייך לכלל ישראל" – משפט זה, שהיה שגור על לשונה של אמא, שיקף את תמצית משנת חייה.

אם ה"עולם" רגילים לומר: "ביתי הוא מבצרי", אמא גילמה את ההפך – ביתי אינו ביתי. הכל שייך לכלל ישראל! 'הכל' – כולל הכל, ללא יוצא מן הכלל: חדרי הבית, רהיטים, כלים, מאכלים...

'כלל ישראל' הקיף את כולם: זקנים וצעירים, חולים ומסכנים, בריאים בנפשם ושאינם כאלה – הכל שייך לכולם, להוציא אדם אחד בלבד; את אמא עצמה...

פותחים ונכנסים

מאז היותי ילדה פעוטה, זוכרת אני את ביתנו פתוח לכל.

תלמידי חכמים היו באים לדבר עם אבא בלימוד, ואחרים – לשאול שאלות בגמרא ובהלכה. גם אנשים שחיפשו מקור לפסוק או למאמר חז"ל כלשהו היו עולים אל אבא, ואף ילדי חיידר נכנסו מפעם לפעם כדי לשאול פשט בחומש או בגמרא. היו כאלו שבאו לשאול מאבא ספרים בהיותו בעל 'אוצר ספרים' גדול מאוד, וכן ללוות כספים מהגמ"ח שהחזיק למען חברי כולל 'חזון איש' והשיכון.

גם מקומן של הנשים לא נפקד: שכנות וידידות היו נכנסות לשפוך את לבן בפני אמא, ואחרות באו להתייעץ עמה. כאמור, מאז פטירתו של סבא הסטייפלר רבו הבאים לאבא ולאמא, כאשר נשים רבות ביקשו מאמא להציג את שאלותיהן לפני אבא ולבקש את ברכתו.

נדיר היה למצוא את הבית ריק מאנשים. במשך שנים רבות, עוד קודם שסודרו שעות קבלת הקהל אצל אמא, היתה הדלת סבה על צירה אף בשעות שאינן שעות, ואנשים ונשים נכנסו אל הבית ויצאו ממנו, משל היה זה ביתם שלהם.

אחת הנכדות סיפרה בהתפעלות, כי בתשעה באב עלתה לביתם של אבא ואמא, ומה מאוד נדהמה לראות כי הבית ריק מאנשים! "היתה זו הפעם היחידה שבאתי לבית של סבא וסבתא, והבית היה ריק, ריק ממש – רק סבא וסבתא היו בו"...

חלק מן השכנים היו נכנסים ויוצאים מבלי לדפוק כלל, כפי שסיפר אחד מילדי השכנים: "פעם שלחה אותי אמא לבקש דבר מה מהרבנית. דפקתי על הדלת שוב ושוב, אבל לא פתחו לי. חזרתי הביתה בידיים ריקות. כשאמי סיפרה זאת לרבנית, הגיבה הרבנית בפליאה: 'וכי לא ידעת שאצלנו לא דופקים? פשוט פותחים ונכנסים'"...

אדם אחד הגיע לביתה של אמא בשעת אחר הצהריים, אולם משנוכח לראות כי הדלת סגורה, שב לאחוריו. לפתע הגיעה אישה מבוגרת, שהתעלמה מן הדלת הסגורה ומבני הבית הישנים, והחלה לדפוק בכל כוחה. לאחר מספר דקות הוכנסה האישה פנימה, ויצאה משם רק כעבור רבע שעה שבעה ומרוצה!

כשהבחין האיש כי הדלת כבר פתוחה, שאל בחשש האם יוכל גם הוא להיכנס. לאחר שנענה בחיוב, סיפרה לו אמא: "כל הלילה לא ישנתי, ורק בצהריים נכנסתי לנוח, אולם לא עברו עשר דקות, והאישה המבוגרת נכנסה ואמרה שאין לה כסף והיא רעבה. איך יכולתי להתעלם ממנה? נתתי לה ארוחת צהריים!"

מנוחת הצהריים של אותו יום נשכחה, ואמא המשיכה לקבל את פני הבאים.

הכשרת עופות ברוב עם

נשים רבות באו ללמוד אצל אמא להכשיר עופות, ודווקא אצלה, כיוון שהיא למדה את דרך ההכשרה מחמותה, סבתא הרבנית קנייבסקי, שלמדה מפי אחיה החזון איש עצמו.

עם השנים הפכה הכשרת העופות לעניין מייגע מרוב המון אדם שצפה בה...

ובכלל, אף בשעה שידיה של אמא התעסקו בעופות, היו נכנסות נשים רבות, ואמא היתה שומעת את צרותיהן ומעודדת אותן תוך כדי עבודתה.

(צילום: shutterstock)

בשנים האחרונות כבר היה בלתי אפשרי להכשיר בבית – נשים רבות נדחקו לצדה של אמא כל העת, והכשרת העופות התארכה לכדי יום שלם. בלית ברירה הגיעה אמא לביתי, ובו היתה מכשירה בנחת ומסיימת תוך שעות ספורות.

במשך מספר שנים נסעו אבא ואמא לצפת בימי 'בין-הזמנים' כדי לנוח ולאגור כוחות. פעם, כשחזרה מן הנופש, סיפרה מ'חוויותיה' בחיוך: "קילפתי תפוח אדמה שלם ללא הפרעה"...

פעם התלוננתי בפני אבא, כי על אף שאני משתדלת להכין את הטשולנט בדיוק כמו אמא, הוא אינו מצליח כמו שלה. ואבא השיב לי: "הטשולנט של אמא מצליח כי במהלך קילוף תפוח אדמה אחד היא זוכה לקיים כמה וכמה מצוות – פותחת את הדלת לנשים הזקוקות לעזרה, מדברת אִתָּן ומסייעת להן"...

המטבח

המטבח של אמא היה צר מאוד – יכלו לשבת בו רק שני אנשים בצמצום (כשנשאלה אמא על ידי נכדותיה כיצד היא מסתדרת במטבח כה קטן, ענתה: 'אצל אמי היה המטבח קטן עד כדי מחצית משלי...'). עם כל זאת, כאשר שהתה בו אמא, נכנסו אחריה נשים רבות, בבחינת "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", וכפי שהתבטאה אמא בחיוך: "ביתי הוא ארץ הצבי, הנמתח לפי הצרכים"...

ואכן, פעם הגעתי לאמא ביום חמישי בערב בשעת אפיית החלות. היה זה בעיצומו של קיץ, והמטבח להט מחום התנור. אמא עמדה שם נוטפת זיעה וסביבה כמניין נשים!

חלק מן הנשים היו מציצות בסירים ובודקות את תכולתם... ואמא – לא התרגזה ולא העירה, אלא המשיכה להאיר להן פנים כמקודם ועוד הציעה להן לטעום מן המאכלים!

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

היו נשים טובות לב ובעלות יזמה שהשתלבו בעבודה: זו מדיחה כלים, וחברתה מריקה את פח האשפה, השלישית סוחטת מיץ טרי, והרביעית מתנדבת להכין כוס קפה לאמא. ועם כל זאת, לא היה הדבר פשוט כלל וכלל.

דודתי הרבנית ישראלזון סיפרה בהתפעלות: פעם ראיתי כיצד אחותי מבשלת דגים – אישה אחת פותחת את הביצים, השנייה מטגנת בצל, והשלישית מערבבת את העיסה. איזו אישה יכולה להרשות דבר כזה במטבח שלה? היא היתה היחידה בעולם! היא ידעה שהאחרות נהנות לסייע לה, והיא אפשרה להן לעשות זאת!

לוח מודעות ומוקד מכירות

מאחר שהבית היה הפקר לכל, היו כאלו שרצו 'לזכות את הרבים' המסתופפים בבית ולפעול לרווחתם... די היה בכך שאדם החליט כי יש לשפר משהו בבית, והוא עשה זאת מיד בלי לבקש את רשותה של אמא.

פעמים רבות כאשר חזרה מהתפילה, הבחינה בחפץ שנרכש או במדף שהותקן ללא ידיעתה וללא נטילת רשות. אדם אחד שם לב כי בחדר הכניסה מצטברים ספרי קודש רבים – מתרומה או משכחה – וחשש שיבואו לידי ביזיון. וממחשבה למעשה: הזמין ארון מיוחד עם מדפים נמוכים המתאימים לספרי תהלים ולסידורים קטנים, הציב אותו בחדר הכניסה והכניס לתוכו את ספרי הקודש.

מובן מאליו שבמקום ציבורי כזה יש השפעה מיוחדת למודעות ולפרסומות... אנשים רבים חפצו לנצל זאת, ולמענם 'נחנך' בחדר ההמתנה לוח מודעות, שאכן הועיל רבות.

מישהו שלא הצליח למכור את דירתו סיפר על כך לאמא, והיא הציעה לפרסם את הדירה בלוח המודעות שבבית. חיש נטלה דף ועט, ניסחה את המודעה ותלתה – למען אותו אדם...

מלבד לוח המודעות עיטרו את הבית קופות לרוב, שהרי הבית שימש גם כמוקד למכירת קלטות, חוברות וספרים – לכל חפץ היתה קופה, ולתוכה שלשלו את התשלום. אמא, שהצטיינה בחישובים מהירים ומדויקים, היתה עומדת ומסייעת לקונים בחישובי העודף והחלפות הכספים בין הקופות השונות.

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.