הרב זמיר כהן - כשהילד נחשף לתכנים בעייתיים למרות השמירה

כל הורה נבון מודע לחובת השמירה המוטלת עליו, לבל ייחשף הילד למה שעלול להוות עבורו דוגמא גרועה לחיקוי. כגון: מילים שאינן נקיות, לבוש בלתי הולם, זלזול בהורים ובמורים או בלימודים, וכל כיוצא בזה.

אולם לעיתים, על אף כל אמצעי השמירה הקפדניים, נחשף הילד ברחוב או בחנות למילה שאינה נקיה, לקללה בוטה, או למראה בלתי הולם, וההורים המזועזעים עומדים נבוכים בשאלה כיצד עליהם לנהוג. האם להתעלם? או אולי להגיב, אך כיצד?

במקרה בו ודאי לנו שהילד נחשף לדיבור או למראה שכל כך רצינו לשומרו ממנו, יש לנצל את המקרה הכואב שהתרחש נגד רצוננו, כדי לחסנו. וזאת באמצעות מילים קצרות אך חדות, הנאמרות לילד, ומביעות גועל וסלידה ודחיה מוחלטת של סגנון הדברים שאמר האדם הזה, תוך ציון שבח ומעלת ה'אצלנו' שלא מדברים מילים כאלה ושומרים על פה נקי וקדוש.

כך גם לעניין הלבוש יש לציין את מעלת האדם, שבניגוד לבעלי-החיים המתהלכים ללא לבוש, ככל שהאדם יותר שייך למדרגת ה'אדם', כך חש הוא יותר את הצורך להתהלך בלבוש צנוע. בגיל מתאים ניתן להסביר לילד כי 'לבוש' הוא מלשון 'לא בוש'. שכן כל בן אנוש הנמצא במעלת אדם ולא ירד למדרגת בעלי-חיים, בוש להתהלך כאשר אברי גופו חשופים. הלבוש גורם שלא יבוש. לבנות ניתן להוסיף במידת הצורך, שנשים הנושאות בתפקידים חשובים בעולם, כגון מַלְכּוֹת וראשי מדינות, גם אם אינן יהודיות, מקפידות שלא ללכת בלבוש פרוץ, משום שאף הן חשות שלבוש זה מזולזל ופוגע בכבוד האדם. קל וחומר לבת-ישראל שעליה נאמר (תהלים מה, יד): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה".

 בנושאים אלה ודומיהם אין לחשוש מעשיית לעג וצחוק מהגישה הפסולה, בבחינת (מגילה כה, ב): "כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה-זרה, דשריא [כל ליצנות אסורה, מלבד ליצנות מעבודה זרה, שמותרת]." לעומת זאת, בעת מפגש של הילד במחללי שבת, כגון יהודים הנוסעים בשבת, אין מקום לליצנות. אלא יש לדבר עמו בצער ובקצרה על כך שלא ביררו ואינם מודעים לחשיבותה של השבת בעיני הקב"ה, למתיקותה ועונגה אצל שומריה כראוי, לשכר הרב השמור לשומריה בחיי הנצח, ולהפסד הרב של מחלליה, בעולם-הזה ובעולם-הבא.

אומנות בחינוך

אב חכם, מצליח לחנך את בנו ללכת בדרך טובה, להשקיע בלימודים, ולעשות כל המצופה ממנו, מבלי להשתמש בכפיה, אלא באמצעות ניתוב חכם המוביל אותו לדרך אחת בלבד: לבחור בטוב ובנכון.

הוא מעניק לו את ההרגשה האמיתית שהבחירה בידו, ועם זאת מראה לו בבירור רב במה לדעתו נכון שיבחר, לטובתו, וסולל בפניו דרך המובילה ליעד, עד שגורם לו לבחור במה שאביו רוצה, בעודו בטוח כי הוא בחר בכך בבחירה אישית שלו.

הדבר דומה למכשיר שבו שני לחצנים. על הלחצן האחד כתוב: משקה מרענן, ואילו על השני כתוב: כלי חובט. כלומר, לחיצה עליו תגרום לשליפת כלי שיחבוט בחוזקה בפרצופו של העומד שם. הרי לאדם זה יש בחירה לאיזה לחצן יושיט את אצבעו, אלא שהתוצאה תהיה בהתאם לבחירתו והוא היחיד שישא באחריות לתוצאה. איש אמנם אינו כופה אותו לבחור על מה ללחוץ, אך כאשר יסבירו לו באופן ברור מה תהיה התוצאה של בחירתו, אין לנו ספק על מה ילחץ. כך אב חכם ואוהב, יודע כיצד לשכנע את בנו האהוב לבחור בדרך טובה, מבלי להשתמש בכפיה, אלא באמצעות הסבר בהיר להיכן כל דרך מובילה, ומה תהיה תוצאת כל בחירה שיבחר, עד שגורם לו לבחור מתוך בחירה חופשית ללחוץ על הלחצן שאביו כל כך רצה שבו הוא יבחר.

לדוגמא: ילד בן עשר ניגש לאביו ואומר "מנהל החוג למוזיקה בו אני משתתף, ארגן למחר טיול לחברי החוג. כל כך חיכיתי לטיול הזה, ואני מאוד מאוד רוצה להשתתף בו. הבעיה שאמא אומרת שביום שלמחרת יש לי מבחן חשוב בבית הספר והיא רוצה שאקדיש מחר את שעות אחר הצהריים לחזרות".

יש אב שתגובתו המיידית והנזעמת תהיה: "אין סיכוי שארשה לך לצאת לטיול! הלימודים חשובים יותר!" ויש "המהדר" בתשובתו הפזיזה ומוסיף מילים פוגעניות: "אתה חסר דעת? אין לך די שכל להבין מעצמך מה חשוב יותר?!" והילד המתוסכל יגיב בכעס ובעלבון.

אולם אב חכם, גם אם בליבו מתפלא על עצם השאלה, יגיב ברוגע: "עשה כרצונך. אבל תשקול טוב אם כדאי לך להפסיד את ההצלחה במבחן בגלל הטיול. הרי לא תספיק לחזור על החומר ולהתכונן כראוי". ולאחר שהיה קלה יוסיף כשמעיניו נשקף מבט מהרהר: "אני מבין את הקושי לוותר על טיול שכל כך ציפית לו, אבל לדעתי עדיף לך לוותר על הטיול, ובעזרת ה' בחופשה הקרובה נפצה אותך בטיול מעניין לא פחות".

בניסוח זה קיבל הילד את המסרים הבאים:

1. הבחירה בידך.
2. סומכים עליך לקבל החלטה נבונה.
3. הגדרנו בפניך היטב מהי הבחירה הנבונה.
4. נימקנו את הסיבה, מדוע לדעתנו זוהי הבחירה הנבונה.
5. השיקול היחיד שעמד בפנינו: טובתך האישית בלבד.
6. מבינים את הקושי הגדול שלך לעמוד מול ניסיון כה קשה.
7. נעשה כל שבידינו להקל מעליך, באמצעות הצעת אפשרות אחרת כפיצוי, גם אם אינו מושלם.

ואם אחרי הכל יאמר הילד: "אבל אני לא יכול לוותר על הטיול הזה, אני חייב להשתתף בו!" יאמר אביו: "ההחלטה היא שלך, אבל אני מציע לך לחשוב עוד כמה שעות ותאמר לי אחר כך מה החלטת".

ובחלוף כמה שעות: ייגש האב לבנו ויאמר לו בטון מתחשב ומבין ומתוך אהבה: "אני מבין שקשה להחליט. מה נראה לך שהכי נכון לעשות?"

רוב הסיכויים שהבן ייאנח, אבל יבחר בבחירה שאליה ניתב אותו אביו. או אז ישמע דברי שבח ומחמאות על תבונתו הגדולה ועל יכולתו לעמוד באתגרים לא קלים ולבחור בטוב ובנכון. בכך, מלבד הציון הגבוה שיקבל במבחן, גם העצמנו את אמון הילד בעצמו וביכולותיו, וגם חינכנו אותו ליסוד הגדול לחיים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (מסכת תמיד לב ע"א).

ואם עדיין יישאר הילד בשלו, ויחליט לצאת לטיול, כל עוד מדובר בעניין שאינו עקרוני מידי, יש לאפשר לילד בן העשר לצאת לטיול ולשאת בתוצאות. וכשיגיע מאוכזב מתוצאות המבחן, ישתתף ההורה בצערו, יביט במבחן ויאמר לו בשקט: "חבל, יכולת לקבל ציון הרבה יותר גבוה אם היית מוותר על הטיול ומתכונן למבחן. אבל אתה מספיק גדול לקבל החלטות כאלה. אנו ההורים אוהבים אותך ומציעים רק לטובתך. אני מקווה שבפעם הבאה תשמע לעת ההורים".

רק אם מדובר בעניין מאוד עקרוני שהנזק בו עצום, יאמר ההורה לילד לאחר שחלף זמן מהעת שהילד הכריז על החלטתו הסופית: "שוחחתי על כך עם אמא, ואחרי הכל לא נוכל לאפשר לך לצאת מחר לטיול. ההפסד שלך גדול מידי מכדי שנוכל להסכים. תוכל לקבל את הסכום שהיית אמור לשלם לטיול, ותשמור אותו לעצמך או תקנה לך ספר או משחק מעניין. נשמח לאפשר לך טיול בהזדמנות אחרת".

הורים שירגילו את עצמם להתנהלות כזו מול ילדיהם, יגלו עם הזמן שהביצוע קל הרבה יותר מכפי שהוא נראה, הם יפתחו יצירתיות בניסוח הדברים ובמציאת פתרונות חלופיים, ובתוך זמן קצר יגלו שילדיהם נעשו ממושמעים יותר, פתוחים לקבל את הכוונת הוריהם, ובעיקר – רגועים ושמחים.   

כשדרכי נועם אינן עוזרות...

אמנם לעיתים מזהים ההורים בין ילדיהם ילד אחד, שמטבעו הוא בעל אופי מרדן. הוא מתווכח על כל דבר, מסתיר את האמת, מנסה להתחכם במעשיו ובתגובותיו נגד רצון ההורים, ומשיב להוריו במילים הגובלות בחוצפה.

במצב כזה תחושת ההורים שאין מנוס, וחייבים לגרום לילד טלטלה שתעורר אותו להיחלץ מהשגרה הנוראה שהורגל בה, ותכניס אותו למסלול של התנהגות שפויה. בפרט מתעוררת תחושת ההכרח לנקוט ביד קשה כאשר אחיו מתחילים ללמוד ממנו, וכבר הוכח שדרכי הנועם אינן מועילות לו, וכל ההסברים נופלים על אוזניים ערלות.

אולם עדיין מוטל על ההורים להיזהר מהתפרצויות זעם, ומכל תגובה הנובעת רק מתחושת האין אונים ומהתסכול הגואה. יש לזכור שדווקא בשל המצב המורכב והרגיש כל כך, על התגובות להיות מחושבות מאוד באופן שיניבו תועלת אמיתית, גם אם היא לא תיראה מיד.

לפיכך יש לגרום לילד המרדן אי נוחות מחשבתית מדרכו, באופן שיצרו ייחלש, והדברים שישמע יגרמו לו להתעורר לחשבון נפש ולשאיפה לשנות את דרכו לטובה.

המסר יהיה: "אם תמשיך בדרכך, תמיט על עצמך סבל. התנהלות כזאת תגרום לכולם להתרחק ממך ואולי אפילו לשנוא אותך!" אולם המסר לא יועבר במילים המפורשות הללו, אלא יש לדבר עמו על אחרים. למצוא זמן רגוע ולספר לו על הקשיים שחווה בסופו של דבר כל אדם ההולך אחר שרירות ליבו, ועד כמה חכם הוא האדם השומע לעצת אוהביו בעלי הניסיון, וכמו שאמר החכם מכל אדם (משלי יב, טו): "דֶּרֶךְ אֱוִיל - יָשָׁר בְּעֵינָיו. וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה – חָכָם". את המסר החשוב יש לחזק בסיפורים על חכמים ששמעו לעצה והרוויחו ועל טיפשים שסמכו רק על עצמם ונכשלו.

בהזדמנות אחרת יש לשוחח על חוסר הסיפוק והשמחה המלווים את מי שאינו נשמע להוראות היוצר בתורתו, על אובדן תחושת הטעם בחיים, ועל חיי ההבל של העולם הזה המאכזבים את מי שרודף אחריהם ורואה בהם את תכלית חייו.

בתוככי לבו אמור הוא לשמוע את המילים שכאילו נאמרו: "פלוני שלא הלך בדרך האמת, ראה נא מה היה סופו. אבל אתה, הרי יש בך מעלות נפלאות, מסוגלות מיוחדת וכוחות נפש גדולים וחזקים שהנך יכול להפיק מהן תועלת רבה, אם רק תממש את הפוטנציאל הנפלא הגלום בך!"

בדרך זו גורמים לילד לחוש חוסר נוחות לצעוד בדרך רעה, וכשרואה שהדברים נאמרים מתוך כאב ואהבה ולא מתוך זעם והתרסה, חודרים הם ללבו אט אט. ומשהחלו הדברים לחדור ללב, גדלים הסיכויים שעם הזמן ישתנה לטובה, וינתב את מרצו ופקחותו ללכת בדרך טובה. אבל כך הופך ההורה הנבון את הילד הנבוך ממרדן שלילי לבעל מרץ חיובי, אשר עתיד להעריץ ולאהוב בעוצמות בלתי נתפסות, את מי שהקנה לו חוכמה דרך חיים.

שולחן השבת

כאמור לעיל, אחת ההזדמנויות הטובות ביותר להעברת מסרים חינוכיים לילדים היא במעמד שלחן השבת. בשעה זו, בה כל בני המשפחה יושבים יחד סביב השולחן החגיגי והאווירה הכללית היא אווירת שמחה ושירה, אמירת רעיון מפרשת השבוע שיש בו הדרכה לחיים, בשילוב סיפורים ומשלים והמחשות מעניינות, בדברים המרוממים את נפש הילד, יכולים לחולל פלאים בהתנהגות הילד בכל ימות השבוע.

(צילום: shutterstock)

לכן, חשוב מאד שלפני סעודת השבת יכין האבא מסר יפה, רצוי מפרשת השבוע, מלווה בסיפור שיש בו מוסר השכל. לשם כך טוב ונכון שלכל אב, גם הוא אדם עובד לפרנסתו, יהיו בבית ספרי חידושים וביאורים מוסריים על פרשת השבוע, משולבים בסיפורים שניתן להפיק מהם לקח נפלא לחיים, בהם יקרא מבעוד יום, ביום שישי, ויכין מה לומר. ואם טרוד בעבודתו ביום שישי, יכין בכל שבת עבור השבת הבאה.

וכך, אם התברר שיש מהילדים מי שנגוע באי אמירת אמת, יכין האב דברי תורה על הפסוק (שמות כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", ויבאר: "לא כתוב רק: 'אל תשקר', אלא 'תִּרְחָק'. יש לברוח מכל דיבור שאינו אמיתי. ומכאן עובר לדברי חיזוק ולסיפורים אודות התועלת הגדולה שמדבר האמת מפיק לבסוף.

אמנם יש לעשות זאת בחכמה, לבל ירגיש הילד שהדברים מכוונים אליו, וייעלב.

כמו כן, יש להימנע מהקפדות יתירות ומהערות לילדים בשולחן שבת, עד כדי שהאווירה נעכרת. על ההורים לשמור על מצב רוח נעים ומרומם, גם אם לא הכל מתנהל כרצונם ליד השולחן. הערות זעופות מסוג: 'שב זקוף', 'תאכל יפה', 'אל תדבר עכשיו', יוצרות אוירה קפדנית ומעיקה, והן מיותרות לחלוטין בשולחן השבת. ילד השומע בסעודת השבת ריבוי ביקורות והערות, מפתח דחיה ואפילו סלידה מהמעמד החשוב שהיה אמור להיות נפלא ונעים.

לפיכך, גם בעת התמודדות פנימית קשה לנוכח מריבות צעקניות בין הילדים, שולחן בלתי מסודר, אוכל שנשפך או כלי יקר שהתנפץ, האווירה בשולחן השבת צריכה להיות רגועה ולבבית, מחויכת ומחבקת. הערות הכרחיות ייאמרו ברוגע כהדרכה בלבד, ודברי שבח ומחמאות ייאמרו בהתפעלות ובשפע רב. למי שאינו מורגל בכך הדברים נראים כיומרניים וכבלתי ישימים, אבל כבר אמרו חכמים (אבות ד, א) "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", ו"אין הקדוש ברוך הוא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו".

רק כך תישמר חוויית שולחן השבת בתודעת הילד כחוויה נעימה, מעוררת ציפייה וגעגועים.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.