יש רק מקום אחד בטוח בעולם. והוא לא בהכרח מקום פיזי

פרשתנו מתארת שבני ישראל התלוננו על המן: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד השם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז, א'-ג').

הרמב"ן מציין שהסיבה לתלונה היא עצם העובדה שהם היו במדבר. המדבר הוא סיבת התלונה: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין", ועצם ההגעה למדבר היא סיבת התלונה. זו כוונת הפסוק בהמשך: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר". תלונתם הייתה בעיקר מפני המדבר.

"מדבר" אין הכוונה רק רעב וצמא, אלא חוסר וודאות ביחס לעתיד. במדבר קשה להעריך מה יילד יום ומאין יגיע האוכל בהמשך. חוסר הוודאות מיום המחר הוא זה שגורם להם להתלונן. בני ישראל אינם עומדים רק מול רעב אלא מול חוסר וודאות.

בני ישראל מכנים את מצרים "סיר הבשר". מן הסתם בני ישראל לא אכלו כל כך טוב במצרים עד כדי כך שהם כינו אותה "סיר הבשר". בל נשכח שהם היו עבדים מעונים ואדוניהם האכילו אותם במינימום הנדרש. מה שכן, בני ישראל זוכרים את הביטחון שהיה להם בכל מה שקשור לאוכל. המצרים סיפקו להם מספיק מזון כדי שיוכלו לשרוד ולהמשיך לעבוד, כך שלא הייתה להם סיבה לפחד מהעתיד בכל מה שקשור לאוכל.

מציאות בה אדם אוכל את המינימום הנדרש, אך בטוח שתהיה לו ארוחה גם למחרת, היא המאפיינת את מהותו של העבד. לעבד אין רכוש משלו, אך הוא סמוך ובטוח על שולחן אדונו שיספק לו את כל צרכיו הנצרכים עבור עבדותו. תלונתם של בני ישראל בתחילת דרכם במדבר, נבעה מהמנטליות של העבד שמאפיינת אותם, והם זוכרים את הביטחון שבעבדות. עבור עבד שמקבל בכל יום בשעה קבועה את ארוחתו ישירות מידי אדונו, המדבר הוא בהחלט מקום מפחיד, אפילו אם כרגע עדיין יש לו ממה לאכול.

זו  הסיבה שבורא עולם הוריד לבני ישראל מן דבר יום ביומו ונאסר עליהם לשמור מיום אחד למשנהו. כדי לקבוע בליבם את תחושת הקביעות והביטחון, במקום ביטחון באדוניהם המצריים שאליהם הם הורגלו, ביטחון באדוני האדונים – הקדוש ברוך הוא, ביטחון שמוביל לחירות אמתית.

מסר זה מקבל נופך בהמשך הפרשה.

בפרשת המן, מביאה התורה את אחת ממצוות השבת – מצוות תחומין: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז, כ"ט) ציווי זה היא המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל ביחס לשבת (תחום שבת הוא השטח שבו מותר לאדם להלך ברגליו בשבת, ביום הכיפורים וביום טוב. שטח זה הוא אלפיים אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון מחוץ לגבול השטח העירוני שבו נמצא האדם בשעת כניסת השבת או החג. יש אפשרות להרחיב שטח זה, אך יש לדון על כך בנפרד).

מה משמעותה של מצווה זו?

אדם חי את חייו בתוך מגבלות הזמן והמקום. הזמן מסמל את הדינמיות שבחיים, ההתקדמות והתנועה האינסופית, ואילו המקום מסמל את הקביעות והיציבות. מצד אחד אדם "נסחף" בזרם הזמן והפעולה והוא כל הזמן זז, מתפשט ומתרחב, אולם מצד שני כל אדם מייחל למצוא את מקומו הקבוע, לא במובן של עמידה במקום וחוסר מעש, אלא במובן של התבססות, שייכות וקביעות.

על כל אדם למצוא "מקום" משלו, בו הוא יוכל להכות שורשים ולבנות בניין פנימי בעל יסודות איתנים, ורק אז יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם אדם יהיה כל ימיו נע ונד, הוא עלול לגלות בסוף שהוא יצור תלוש, שמרוב תנועה וחיפוש בכל המקומות אין לו ולו מקום אחד.

ישנו פסוק: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א', כ"ט, ט"ו). המדרש כותב על פסוק זה: "והלוואי כצלו של כותל או כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף, דכתיב (תהלים ק"ד) 'כצל עובר'. ואין מקווה – ואין מי שיקווה שלא ימות, הכל יודעים ואומרין בפיהם שהן מתים" (בראשית רבה צ"ו, ב'). אדם יודע שחייו חולפים כצל עובר, אז הוא מתפלל שלפחות יחיה כצלו של כותל או של אילן, שקבועים המה לזמן מה, אולם הוא מבין שצלו של כותל זהו זמן רב מידי ביחס למהירות חייו הדומה לצלו של עוף הפורח ונעלם, נע ונד.

בתוך מנהרת הזמן המהירה הזאת, עלינו לעבוד על "מציאת מקום". מקום הוא לא דווקא אדמה או בית. הכוונה ל"מקום" מבחינה רוחנית, בו יוכל להתבסס, אותו יוכל לחזק ולבצר, בו יכה שורשים, ואז יגדל, יפרח וישגשג, יתרחב ויתפשט בזה ובבא.

ביום השבת, על האדם לעשות משהו מעשי עבור מציאת מקומו בעולם. ביום בו העולם כולו משופע בקדושת השבת החובה היא: "שבו איש תחתיו", שכל אחד ואחד ישבות במקומו שלו, ומצווה זו מלמדת את הנפש לקבוע עצמה במקומה.

פרשה זו טומנת בחובה את המסר החשוב, שיש רק מקום אחד בטוח בעולם. אין לאדם מקום קבוע יותר מאשר הקדוש ברוך הוא – "מקומו של עולם" (בראשית רבה ס"ח). כאשר אדם נמצא באותו מקום, הוא יודה על העינוי כפי שהוא יודה על הגאולה, הוא ירגיש בטוח גם במדבר, ויבין שהמרירות היא חלק מהמתיקות.