לצאת ממיצרי המסך אל המשחק והיצירה

עם ישראל יוצא לחירות מעול מצרים, והקב"ה לא מוביל אותם לארץ ישראל בדרך הקצרה, כדי שאפשרות החזרה למצרים לא תהיה זמינה מדי. קשה להאמין שעבד משוחרר ירצה לחזור לאדוניו המשעבד. והנה – עובדה, אפילו כאשר עם ישראל הובל בדרך עוקפת, היו רגעי משבר בהם ביקשו בני ישראל לשוב מצרימה. מסבירים פרשנים רבים, שעם ישראל יצא ממצריים עוד לפני שהזדכך באופן מלא. על כן היה חשש שבעת מלחמה, הוא לא יצליח להתמודד עם האתגר ויהיה מעוניין לחזור אל המרחב המוכר לו, גם אם זה מרחב רע ושולל חירות. על כך אמר הרב צבי יהודה קוק בשיחה לפרשת "בשלח": "'ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא...', זו 'נבואה שהוצרכה לדורות'," בה נפגשים בהנהגה האלוקית הפועלת במבוכי וסיבוכי הבריאה. ההנהגה האלוקית נקבעה כך בגלל חיסרון שבעם. מתגלה העומק בסדר החינוך האלוקי בהתהלכות עם בני אדם...".

כיוון שמי שמצבו הרוחני עדיין לא בוגר מספיק, לא יוכל להילחם על חירותו. נדרשת תחבולה שתוביל אותו אל מקומות בהם תהיה ההתמודדות עם פיתוי השיבה למצרים קלה יותר. כמובן, המלחמה היא לא רק פיזית, אלא גם רוחנית ומחשבתית, כפי שאמר ה"שם משמואל" על הפרשה: "דמלחמה היינו מלחמת הנפש..." (פרשת בשלח שנת תרע"א). מכאן לומדים לדורות על תחבולות המלחמה שעלינו לגייס אל מול משעבדי חירות.

נתייחס למשעבד המרכזי ביותר בימינו – המסך. נזקים חברתיים נפשיים ורוחניים צפויים למשתעבדים לו ורגישים במיוחד לנזקים הללו הם ילדים. עם זאת, הורים שיציבו לילדיהם שאיפה אוטופית, לפיה כבר בגיל צעיר הם אמורים לצאת ממיצרי המסך היישר אל הלמידה והקריאה, צפויים כנראה לנחול אכזבה. כי המסע אל ארץ החכמה המובטחת ללומדים ולקוראים אינו כה פשוט עבור ילדים בני ימינו. זו מלחמה נפשית, וכשהיא תהיה עוצמתית, יסתובב הילד לאחוריו וירצה, לפחות לזמן מה, לשוב אל נפלאות המדיה. הדרך למנוע מילדינו את ההשתעבדות היא לא רק להראות להם איך להוציא את הראש מטווח המסך, אלא בעיקר לפתוח בפניהם אלטרנטיבות לתעסוקה חלופית. כאשר ילד שמחליט ללמוד ולקרוא יתמודד עם קושי, הוא יסתובב לאחור לחפש מוצא, והוא לא יראה שם רק מסך, אלא אלטרנטיבות נוספות כמו למשל משחק ויצירה. אלה אלטרנטיבות למסך. אלטרנטיבות מהנות וקלילות מבחינה התפתחותית. אך כדי לפתחן – צריך להתאמץ.

בספר "כלים ביד כלינו" מתאר ר' אורי כהן: "משחקי ילדים רבים נכחדו. ילדים מגיל מסוים כבר לא נצפים בחוץ או בגני השעשועים. קשה מאד לרצות אותם, הכל משעמם אותם. כמו כן, הילדים (בהעדר מסך) לא מסוגלים להעסיק את עצמם או להיות לבדם כמו שנהגו ילדי העבר". הוא מתאר תהליך של אובדן היכולת המשחקית כנובעת מהתלות במסך. התיאור נכון, אך נשאלת השאלה: האם רק המסך הוא ששלל מילדינו את היכולת המשחקית? שמא קרה כאן תהליך נוסף? נראה שישנו תהליך נוסף שתחילתו בחוסר פניות הורית. ההורים בקוצר רוח מרוב עבודה קשה. זה ייצר צורך דחוף להעסיק ילדים בתעסוקה קלה וזמינה. והנה פתרון קל ופשוט בדמות מסך מרצד המאפשר להורה שקט. בנקודה זו מתפתח מעגל קסמים. יכולת הילד להעסיק את עצמו הולכת ויורדת ככל שדפוס החשיבה שלו משתעבד לחיצוניות השטוחה והמהירה של המדיה. דגה וקישואים לרוב מציע המסך לילד, והוא מתגעגע אליהם. במקביל, גם יכולת ההורה להעסיק את הילד הולכת ויורדת, כי הילד כבר זקוק לאטרקציות מגוונות כדי להיות מעוניין במשהו. אי אפשר סתם לספר לו סיפור או להציע לו צבעים לציור. אבל בעצם, ההורה הרי לא פנוי כל כך לייצר אטרקציות... אז שוב נמלטים למסך. כך נוצר מצב שהילד לא מבלה מעט זמן פנוי מול מסך, אלא כמעט כל זמנו הפנוי מבוזבז אל מול מסך, שעות בכל יום.

הרי אם קיימים שני מודלים, מודל ההורה הפנוי שמצליח להעסיק את הילדים בצורה איכותית, ולעומתו מודל ההורה העסוק, שמסוגל לכל היותר להיות קרוב וסמוך לילד שלו אבל לא מסוגל להעסיק אותו במלוא תשומת הלב, אזי הורים רבים הם בעצם מהסוג השני... גם אם בעל כורחם. הבשורה היא שיש מודל נוסף, והוא מודל ההורה שדואג שהילד ידע להעסיק את עצמו בזמן בו אין מי שיעסיק אותו. מודל זה יכול כל הורה לאמץ לעצמו. ברור שילדים צריכים לשחק וליצור גם באופן עצמאי וללא תיווך מבוגר, הם צריכים להיות מורגלים בזה. "יש קשר בין היכולת לשחק לבין היכולת להיות יצירתי, ושתי היכולת הן סימן לחופש פנימי ולבריאות נפשית", כך טוען וויניקוט, ותיאורטיקנים רבים סבורים כמוהו.

אם חשוב להרגיל ילדים לשחק וליצור, יש לראות זאת כחלק מחזון חינוכי. חשוב להרגיל את הילד לשחק לבד במגוון משחקי חשיבה, הרכבה, דמיון ויצירה. חשוב לשים לב מה מסקרן ומעניין את הילד ואיזה צרכים התפתחותיים יש לו בשלב בו הוא מצוי. אין צורך במשחקים רבים אלא במשחקים מתאימים ומדויקים לתחומי העניין ולצרכים של הילד. יש כיום שפע של משחקי חשיבה המיועדים לילד אחד שמעסיק את עצמו. ישנו גם שפע של חומרי יצירה פשוטים ולא מלכלכים שילדים יכולים ליהנות מהם ללא עזרה. אלה אינם מותרות, אלא צרכים בסיסיים וחשוב להצטייד בהם. מובן שלמשחק וליצירה יתרונות רבים בפני עצמם והם לא רק נתיב בריחה מהמסך. בדברים אלה התייחסנו במודגש  דווקא אל יתרונם של המשחק העצמאי והיצירה העצמאית כאלטרנטיבה לבילוי מול המסך. זו דרך עוקפת המובילה ממיצרי השעבוד למסך אל הארץ המובטחת של השיח החי והלמידה מתוך ספרים. הארץ של בני החורין.

רויטל שנור היא פסיכולוגית חינוכית ואם לילדים.