אם אתם לא יודעים איך לתקן – בבקשה, הפסיקו לקלקל

איזה כיף, ט"ו בשבט מתקרב אלינו בצעדי ענק. כשמתעמקים בזה מגלים שט"ו בשבט, מיום די אפרורי של אמצע החורף, עשה מייקאובר רציני והפך למסמר העונה.

מצד אחד, ילדי הגן חוזרים מאושרים, שרים "דובי שוורץ הגיע חג לאילנות", מחזיקים שקית מלאת צימוקים במצב מעוך פלוס ושתיל אמנון ותמר (איזו רשעות להמשיך ולשדך אותם) שינבול מחר. מצד שני, טרום קבלת התעודות, והגדולים מפסיקים לנשום לכמה ימים. קצת שקט לא מזיק. פעם אחת אפילו התערבתי עם אחד מהם שתהיה לו תעודה טובה. פראייר. לא יודע שאני לא מתערבת אלא אם יש לי בשרוול ג'וקר, או שיחת טלפון קודמת עם המורה. מצד שלישי, יש את הצדיקות הבלתי נסבלות האלה שבט"ו בשבט מתחילות לנקות לפסח. "אוי, כבר סיימתי לכבס ולייבש את כל קלפי הטאקי. מה? לא התחלת?". השנה הבדיחה על חשבונן, כי אדר ב' שיבש להן את האקסל.

בצד היהודי של החיים חובה לעשות סדר ט"ו בשבט. למה? ככה. הדבר היחיד שכולם יודעים לענות הוא שזה משהו קבלי, ואי לכך נורא חשוב ומלא סודות נשגבים. זהו, שאף אחד לא יודע מה הסודות, וסבירות גבוהה שגם אם נלמד לא נבין. סבירות גבוהה יותר שזו בכלל שמועה שהופצה על ידי מגדל תמרים שנתקע עם סטוק, ובכל זאת נמצא את עצמנו בי"ד בשבט משוטטים בין הירקנים ומחפשים מיני פירות יבשים, מייד אין טורקי, שנשתבחה בהם הארץ. לא שלנו. ארץ כלשהי פחות ידידותית. לא משנה, העיקר שיהיו מלא פירות, מסודרים בצורה קבלית לשפע קבלי.

ט"ו בשבט, יום אחד בשנה שבו אנחנו אמורים להסתכל על הטבע, להעריך, לייקר. יום אחד שבו ה' אומר לנו: תתבוננו במתנה הבלתי נגמרת שנתתי לכם, עבדתי עליה כמה ימי בריאה טובים כדי שאתם תוכלו ליהנות ממנה ולמשול בה. אולי ביום הזה ראוי לבדוק אם אכן אנחנו מושלים בטבע באהבה ובכבוד, או שאנחנו נוהגים בו כנוגסים וקלגסים. לסוורן סוזוק הייתה דעה מאוד ברורה על יחסנו לטבע. בשנת 1992, כשהייתה בת 12, היא הגיעה לוועידת האו"ם בנושא פיתוח וסביבה. היא ושלושה מחבריה הקימו ארגון הדואג לסביבה ולהשפעות האדם עליה. הם אספו כסף וטסו מקנדה כדי לדבר בוועידה שנערכה בריו, ברזיל. בוועידה היא עמדה על הבמה ודיברה אל 117 נציגי מדינות, עיתונאים ופוליטיקאים. אפשר לראות על פניהם של קובעי המדיניות את כוחן והשפעתן של מילותיה. והמילים הללו מאוד חזקות. קבלו חלקים.

כאלה חמדנים

"שלום, אני סוורן סוזוקי, מדברת בשם אקו, ארגון הילדים למען הסביבה. אנחנו בני 12 שמנסים לעשות שינוי. באנו לפה כדי להגיד לכם, המבוגרים, שאתם חייבים לשנות את דרככם. אין לי אג'נדה חבויה, אני נלחמת בשביל העתיד שלי. אני מדברת בשם הדורות הבאים, בשם הילדים הרעבים שאת קולם לא שומעים. בשם החיות הגוססות שלא נותר להן מרחב מחיה. אני מפחדת מהשמש, בגלל החור באוזון. מפחדת לנשום, בגלל הזיהום. הייתי יוצאת עם אבי לדייג, אבל הפסקנו כשדגנו דג מלא גידולים. אנחנו מתנהגים כאילו הזמן לטובתנו והפתרונות בידינו. אני רק ילדה, ואין לי את הפתרונות. אבל אני רוצה שתבינו שגם לכם אין. אתם לא יודעים איך להחיות חיה שנכחדה, איך לסגור את החור באוזון, איך להצמיח יער במקום שנותר בו מדבר. אם אתם לא יודעים איך לתקן, בבקשה הפסיקו לקלקל.

"היושבים כאן הם נציגי מדינות, עיתונאים, אנשים עסקים, פוליטיקאים. אבל באמת, אתם אבות ואימהות. אני ילדה ואני יודעת שאנחנו משפחה אחת. גבולות וממשלות לא ישנו זאת. אני ילדה, אבל אני יודעת שעלינו לעבוד יחד מול מטרה אחת. בכעסי אני לא עיוורת. ובפחדי, אני לא מפחדת לומר לעולם מה אני מרגישה. במדינתי אנחנו מייצרים הרי פסולת. קונים וזורקים, קונים וזורקים. ועדיין המדינות החזקות לא מתחלקות עם אלו הנזקקות. אפילו שיש לנו די והותר, אנחנו מפחדים להתחלק, מפחדים לשחרר מהשפע שלנו. לפני יומיים הזדעזענו לדבר עם ילדי רחוב פה, בריו. ילד אחד אמר לנו: 'הלוואי והייתי עשיר. הייתי מחלק לילדי הרחוב אוכל, תרופות, בגדים, מקום מחסה'. אם ילד רחוב שאין לו דבר מוכן לחלוק איך אנחנו, שיש לנו הכול, כאלה חמדנים? אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמה זה משנה איפה נולדת. אני הייתי יכולה להיות ילדת רחוב בריו, בסומליה, ילדת מלחמה במזרח התיכון או קבצנית בהודו. בבית הספר, בגנים, אתם מלמדים אותנו איך להתנהג בעולם. אתם מלמדים לא לריב עם אחרים, להתפייס, לכבד אחרים, לנקות אחרינו, לתת, לא להיות חמדנים. אז למה אתם עושים את מה שאתם מלמדים לא לעשות?

"אל תשכחו למה אתם פה. אתם תחליטו מה יהיה בעולם. בעולמנו. הורים אמורים לנחם את ילדיהם שהכול יהיה בסדר, זה לא סוף העולם, אנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. אבל אני לא חושבת שאתם יכולים לומר זאת יותר. האם אנחנו בראש סדר העדיפות שלכם? אבי תמיד אומר: אתה מה שאתה עושה ולא מה שאתה אומר. ובכן, במה שאתם עושים אתם גורמים לי לבכות בלילה. אתם אומרים שאתם אוהבים אותנו, ואני מבקשת מכם, בבקשה עשו שמעשיכם ישקפו את המילים שלכם".

זו שיחת המוסר הכי טובה ששמעתי לאחרונה. לא כזו שבאה מלמעלה, כזו שמרגישה כמו פטיש על הראש. היא באה מלמטה, מלאת אהבה, ולכן פותחת את הלב. שיחה מעיניים בגובה 1.30 מטר. ועל אף המחסור בגובה, הילדה הזאת יכולה לראות מדויק יותר רחוק יותר מרובנו, ולאו דווקא רק בענייני איכות הסביבה.

סלט לט"ו בשבט

סלט זה הדבר הכי גמיש שיש. מוסיפים את מה שנראה מתאים, ואם חסר משהו – זורמים. ועדיין, אנשים מפחדים להיות יצירתיים.

המצרכים הדרושים:

כוס וחצי קינואה אדומה מבושלת לפי הוראות היצרן / רבע כוס שומשום / רבע כוס שקדים פרוסים / חצי כוס אגוזי מלך שבורים / מלפפון חתוך דק / צנונית חתוכה דק / כוס כוסברה ופטרוזיליה קצוצות / חצי כוס חמוציות / 4 משמשים יבשים קצוצים - השתמשתי במשמשים אוזבקיים / רבע פלפל ירוק חריף קצוץ - לא חובה / שמן זית / מלח / מיץ מלימון אחד

אופן ההכנה:

קולים קלות במחבת את השומשום, השקדים והאגוזים, עד שריח נעים מופץ בבית / מערבבים את כל המרכיבים יחד ומתבלים בשמן זית, מלח ולימון. טועמים ומתקנים תיבול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".