סיפורים מבית הרבנית קנייבסקי: "את המסכנים והאומללים את אוהבת יותר מכולם"

"שהיתההיא, עליההשלום,

מעוטרתבכלמידהטובהנכונה,

ובפרטבמידתהסבלנות".

(דבריםשכתבאבאעלאמא)

כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם, טבעיהם ותכונותיהם של בני האדם שונים זה מזה. יש לך אדם הבא לקבל ברכה או עצה, נוהג מנהג דרך ארץ, שומע, עונה 'אמן' או 'תודה רבה', ויוצא בפסיעות לאחור מתוך כבוד ויראת הרוממות. יש לך אדם שחש 'מגיע לי', 'חייבים לי', 'צריכים לתת לי', והוא בא כתובע. למטה מזה – קיימים חסרי דעה, שמחשבותיהם ורצונותיהם אינם ברורים גם להם עצמם, וכדי לנסות לספק אותם, כמעט שיש להשתטות יחד עמם.

כל הסוגים הללו למיניהם נמצאו בין הפונים אל אמא – פרצופים ודעות שונים, טענות ותביעות מוזרות ואף מחוצפות, וגם בעלי שגיונות למיניהם. אנשים ונשים שבמקומות אחרים היו מראים להם את הדלת החוצה או שולחים אותם לאשפוז על רקע נפשי, מצאו אצל אמא אוזן קשבת, יד תומכת ולב אוהב.

אין ביכולתי לתאר עד היכן הגיעו דרישות הציבור מאמא, ויתרה מכך – עד היכן התאימה אמא את עצמה לדרישות הציבור. היו נשים שפקדו את ביתנו שוב ושוב, הטרידו את אמא ללא גבול, והיא – לא איבדה את סבלנותה, לא סילקה ולא גירשה אף אחת. להפך – היא רדפה אחריהן וחיפשה אותן.

נשים שאחרים התרחקו מהן, ואפילו פחדו מהן – אמא היתה מחבקת ומנשקת, שומעת אותן בסבלנות אין קץ ועונה להן בדברים המתאימים לרמתן. כי באמת, אהבתה של אמא לכל אדם היתה אהבת אמת, כאהבת אדם את קרובו. והרי אהבתו של אדם לקרובו אינה מותנית ברמת שכלו או בכישוריו...

את מי אמא הכי אוהבת?

"הרבנית", פנתה אחת הגבאיות לאמא, "אמנם את אוהבת את כולם, אולם נדמה לי כי יש כאלו שאת אוהבת יותר מכולם; האכן כן?"

"ומי הם אלה שלדעתך אני אוהבת יותר מכולם?" התעניינה אמא.

"את המסכנים והאומללים", השיבה הגבאית.

"את צודקת", הסכימה אמא.

אבא עצמו התבטא פעם ואמר שאמא הכי אוהבת את המסכנים...

עם חסרי דעה

ביום חול בהיר ורגיל פקדה את ביתנו אישה, ובידה... מחזור ליום כיפור! התברר שהאישה בטוחה כי היא הולכת להסתלק מן העולם בעוד מספר רגעים, והיא ביקשה מאמא שתאמר אִתָּהּ את סדר הווידוי. אמא נענתה לבקשה והחלה להתוודות מתוך המחזור ולהכות על לבה, כשהאישה חוזרת ואומרת אחריה...

אישה אחרת היתה נוהגת להתייעץ עם אמא באיזו מברשת להסתרק ובאיזה שמפו להשתמש... אמא היתה עונה לה ברצינות תהומית ובכובד ראש: "קני שמפו אדום, זהו השמפו שבני משפחתי קונים, וכנראה הוא הטוב ביותר"...

"זה מספר שבועות שהתנחל בראשי מזיק", שחה לאמא אישה הנראית כמי שאיננה שומרת תורה ומצוות כשהיא רועדת ומפוחדת. "אינני מכניסה אוכל לפי, ואיני מסוגלת לעשות מאומה. סיוטים פוקדים אותי בימים ובלילות, ואינני יכולה לסבול עוד"...

הספר ''בית אמי'', על ביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי

"אם אכן כך", אמרה לה אמא, "יש לי סגולה בדוקה בעבורך. עלייך לומר מדי יום את פסוקי 'נגע צרעת', ותיוושעי". אמא הוסיפה ואמרה: "המזיקים נמנעים מלהגיע לשומרי שבת. אם תשמרי שבת, המזיק לא ישוב אלייך עוד".

מספרת אישה: באחד הבקרים התלוויתי אל הרבנית בחזרתה מתפילת שחרית כוותיקין. התקדמנו לכיוון הבית, כשלפתע נשמעה קריאה מוזרה ואיטית. מפינת הרחוב התקרבה אישה מעורערת בנפשה וקראה באיטיות:

"הרבנית, היום הפרשתי חלה!"

הרבנית עזבה את ידי, התנתקה מן הקהל שסבב אותה, התקרבה אל האישה ובהתלהבות רבה חיבקה ונישקה אותה: "מה את אומרת! הִפְרַשְׁתְּ חלה! איזו צדיקה את! אין לך מושג מה את פועלת בשמים עם המצווה הזו!" ההתלהבות של הרבנית היתה אמיתית וכנה, ואושר רב עלה על פניה של אותה אישה.

פלונית הגיעה לאמא: "כל משרדי הממשלה רודפים אותי ומחפשים להרע לי!"

אמא שומעת, מהנהנת כמי שמאמינה לדברים ומזמינה לביתה את עורך הדין ר' מנחם הבלין. ר' מנחם, שהבין מיד במה דברים אמורים, מיהר להגיע. קלסרים רבים בידו האחת, וערמת ניירות בידו השנייה – כולם עוסקים בעניינה של האישה, כביכול. אמא ור' מנחם החלו עוברים דף דף, משרד אחר משרד, ומוכיחים לה כי הכל בטל ומבוטל...

האישה יצאה מן הבית כשהיא רגועה ושמחה.

עשרות נשיקות בטלפון...

אישה מצרפת עשתה לעצמה מנהג, ובאופן קבוע היתה מתקשרת לאמא ביום חמישי בערב בעיצומה של אפיית החלות. השיחה היתה מתארכת ומתארכת: בתחילה ביקשה מאמא שתברך אותה, ואחר כך שתנשק אותה, ואחר כך שתנשק את בני משפחתה, ואחר כך שתנשק את קרוביה, ואחר כך שתנשק את חברותיה, ואמא היתה מפריחה לעבר השפופרת כמה עשרות נשיקות.

פעם נכחה שם אחת הנכדות ואמרה לאמא: "סבתא, אני אתן לה את הנשיקות בטלפון. הלוא ממילא היא אינה רואה מי מנשקת". אך אמא לא הסכימה: "זו המצווה שלי, ולא אוותר עליה!"

אדם משונה באורחותיו הביא לאמא מתנה – ארגז תפוחים שרובם רקובים. נראה שריקבונם היה כה בולט, עד שהוא עצמו המליץ לאמא, כעצה טובה, להשליך כמה מהם... אולם אמא התלהבה מהמתנה המיוחדת: "תודה רבה לך! אין צורך לזרוק כלום! בדיוק אני צריכה להכין קומפוט, והתפוחים ישמשו אותי במלואם!"

היתה גם אישה שבאה כל יום לספר ש'נשרף לה השיער', ואמא היתה 'מכבה לה את האש', ואחרת ש'מחשמלים לה את הבית', והבית כבר מוקף בזרם, ואמא 'מנתקת את הזרם' בדרך קבע יום-יום...

וגם זו שהגיעה למסקנה מעניינת ומקורית, כי כל פחדיה וצרותיה יעברו אל אמא אם הן תַּחְזֵקְנָה ידיים, לפיכך נהגה ללוות את אמא מבית הכנסת הביתה, ולהחזיק את ידה בכפה במשך כל הדרך עד הבית.

הסמל של אמא – סבלנות

'מה היתה המעלה הכי גדולה של הרבנית?' ביקשה מחנכת אחת שנשאל את אבא.

ואבא השיב: 'מידת הסבלנות!'

סבלנותה של אמא היתה דבר יוצא דופן וחריג בכל קנה מידה. מילדותנו ועד פטירתה לא ראינו אותה כועסת או רוגזת. לא כשהיינו ילדים, כשבאנו אליה בבקשות שונות ומשונות, ולא בסוף שנותיה, כאשר מאות ואלפים דחסו את עצמם בכוח לתוך סדר יומה הצפוף. מעולם לא הרימה קול ולא איבדה את שלוות נפשה.

מידת הסבלנות היתה, למעשה, הסמל של אמא.

ומעשה בשתי נערות שהעמידו במבחן את מידת סבלנותה של אמא. בדומה לאותו אדם שהטריד את הלל הנשיא בערב שבת, הגיעו השתיים לביתנו דווקא ביום חמישי, יום עמוס ולחוץ ביותר אצל אמא. בצהרי יום חמישי הן נכנסו לביתנו, עקבו אחר מעשיה של אמא וצעדו אחריה לכל מקום מבלי לפתוח את פיהן בדברים. אמא כיבדה את רצונן ואפשרה להן להתבונן בשעה שהיא אופה את החלות ומבשלת את שאר מאכלי השבת. בהגיע שעת תפילת ערבית התלוו אליה בדרכה לבית הכנסת ובחזרתה. גם בהמשך הערב צעדו אחריה לכל מקום ועדיין לא פצו את פיהן.

כל אותו הזמן לא שאלה אמא למעשיהן, לא גערה בהן, וכמובן, לא סילקה אותן. רק בשעת לילה מאוחרת החליטו צמד השותקות לעזוב את הבית, לא לפני שאמא בירכה אותן, נפרדה מהן ונופפה להן לשלום...

כל מי שבא אל אמא חש כי כל זמנה מסור בעבורו. נשים הרשו לעצמן לשבת אצלה ולשכוח לקום כי הן חשו אהובות ורצויות אצלה. אמא קיבלה אותן בחום ונתנה להן את ההרגשה כאילו חיכתה רק להן, הקשיבה באורך רוח ולא נלאתה מלשמוע שוב ושוב אותם דברים. אמנית ההקשבה היתה. גם כשאישה כבר עמדה לצאת, ולפתע התנצלה שנזכרה בשאלה נוספת, היתה אמא דוחה את התנצלותה – "את יכולה לומר הכל; יש לי זמן". האחראיות על התורים כבר היו קצרות רוח... אבל לא אמא. אנשים נשים וטף, כיתות שלמות ומחנות נופש באו לאמא ללא הודעה מראש, והיא, שזמנה היה תמיד עמוס לעייפה, קיבלה את כולם בלבביות, בלא שום תרעומת, ומתוך אהבה אמיתית.

כל הזמנים היו שווים לטובה: ערבי שבתות וחגים, לפני הדלקת נרות, סעודות השבת, וכל זמן אפשרי. תמיד אותה סבלנות, אותו אורך רוח, ותמיד במאור פנים!

פעם הגיעה אישה בערב פסח כשבידה רשימת ברכות ובקשות שכנראה צברה במשך כל השנה. אמא לא רמזה לה על השעה הלחוצה ועל סוף זמן שריפת החמץ הקרב ובא!

סיפר יהודי חשוב: ביקשתי את עזרתה של הרבנית – שתשוחח עם גביר פלוני שנזקקתי לעזרתו. היא הסכימה בשמחה, ברם איש כמוהו אין משיגים בקלות... הרבנית הקדישה למעלה ממחצית השעה למען בקשתי זו...

אומר הרב ד"ר משולם הרט: הסבלנות של הרבנית לא היתה סבלנות רגילה. לא היתה זו סבלנות בלי גבול, אלא סבלנות בּוֹנָה. לא רק סבלנות לשמוע את הזולת עד שיסיים את דבריו, יפסיק 'לבלבל את המוח' ויֵצֵא, אלא סבלנות הגורמת לשני לצאת מתוך שמחה: 'מישהו שמע אותי מתחילה ועד הסוף מתוך השתתפות כנה'. נראה, כי שמיעה זו בלבד פתרה תשעים אחוז מבעיותיהם של בני האדם... ובסופו של דבר, הצליחה הרבנית לפתור גם את עשרת האחוזים הנותרים, והפונה יצא מביתה שמח ומרוצה.

מתוך הספר "בית אמי" על הרבנית בת שבע קנייבסקי, מאת בתה, ר. צביון. לרכישת הספר לחצו כאן.