אלמנת המרגל אלי כהן הי"ד בראיון קורע לב: "הילדים שלנו מעולם לא הכירו את אביהם"

"החלום שלי שעצמותיו של אלי יועלו לישראל, שיהיו כאן על האדמה שהוא נלחם ושילם בשבילה", אומרת בכאב נדיה כהן (83) אלמנתו של המרגל הישראלי הבכיר אלי כהן. "אני מודה על כך שפועלים להנצחתו. העם זוכר לו את האומץ והעשייה למען מדינה ולעם. עכשיו, ההנצחה באה מהעם".

לאחרונה פנתה נדיה לנשיא סוריה, בשאר אסד, בבקשה שייסלח, ויסכים להעלות את עצמות בעלה, כדי להביאו לקבורת ישראל.  היא חשבה שמלחמת האזרחים העכורה בדם, שגובה מידי יום הרוגים, ירככו את ליבו של הנשיא הסורי. "פניתי לנשיא אסד פעמיים", היא אומרת השבוע, "הפנייה הגיעה מלב שבור. בגלל גילי, ובגלל שהשנים עוברות, וגם בגלל התהפוכות בסוריה, ומה שקורה לעם שלו וההרוגים - חשבתי שמשהו בליבו ישתנה. לא קבלתי מענה עד עצם היום הזה".

כאמל אמין ת'אבת – איש הצללים 

אליהו (אלי) כהן הוצא להורג ב-18 במאי 1965. כהן היה מבכירי המרגלים הישראלים שפעל בסוריה, והוצא להורג לאחר שנתפס. כהן נולד לשאול וסופיה כהן באלכסנדריה שבמצרים. אביו, שאול, הגיע למצרים בהיותו בן שבע, מחלב שבסוריה. אלי למד בבית ספר התיכון היהודי ע"ש הרמב"ם בעיר, ולאחר מכן התקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטת אלכסנדריה. בשנת 1944 הצטרף לתנועה הציונית ו- 13 שנים לאחר מכן עלה לישראל והתגורר בבת-ים. הוא התפרנס כמתרגם עיתונות ערבית באמ"ן (אגף המודיעין) ולאחר מכן בהנהלת חשבונות ב"משביר המרכזי". בשנת 1959 נשא לאישה את נדיה, עולה מעיראק שצעירה ממנו ב- 11 שנים. היא אחותו של הסופר הישראלי סמי מיכאל.

לאחר עלייתו ארצה, גויס כהן ליחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל, והוכשר כמרגל. ב-1961 נשלח לארגנטינה, שם נבנתה לו דמות של סוחר ערבי, גולה סורי, בשם כאמל אמין ת'אבת. כהן הצליח להתערות בקהילה הערבית המקומית, התיידד עם כמה דמויות מקושרות מבין יוצאי סוריה במקום. בינואר 1962 עבר לדמשק בדמות של בן סוריה השב למולדתו לאחר שנים ארוכות בניכר, ושכר דירה בסמוך למטכ"ל הסורי על מנת לנטר את פעילותו ביתר קלות. על פי פרסומים, ממסמכי מודיעין אמריקאים עולה שהאדם שליווה אותו לדמשק היה סורי בשם מאג'ד שיח' אל ארד, ששימש מקור וקיבל שכר מהמודיעין האמריקאי.

(צילום: ארכיון צה''ל ומערכת הביטחון)

כאמל אמין ת'אבת בנה לו שם של איש עסקים נדיב ופטריוט לאומני, והתיידד עם אנשי צבא ועם אישים בכירים מהצמרת הסורית, איתם טייל ברחבי סוריה. באמצעות קשריו הוא ליקט ואסף מידע על הצבא הסורי וההנהגה הסורית, והקשרים של סוריה לארגוני החבלה הפלסטינים. אחת לחצי שנה יצא לנסיעת עסקים לאירופה, שאפשרה לו להיפגש עם מפעיליו ולהגיע לישראל לביקור אצל משפחתו בבת ים.

באותן שנים נדיה גידלה את שלושת ילדיהם המשותפים לבדה. הם לא הכירו את אביהם. "במרוצת כל השנים לא עבדתי, היו לי שנים מאוד קשות, בראשית חיי עם אלי. הייתי צריכה לגדל את הילדים, ולאחר מכן  כבר לא הייתי בגיל להתחיל לעבוד. כל מעיני היו להנציח את אלי".

נדיה לא הקימה משפחה נוספת, ולא נישאה בשנית. "לא שוכחת אותו כי אני מכירה אותו יותר מאשר כל אדם אחר. הכרתי את הרצון והבערה לשרת את המדינה. את האדם הישר עם החיוך על הפנים והשפתיים. אלי היה אדם כזה שאם הייתה כפית אוכל אחת - הוא היה חולק אותה. הוא היה תמיד עם מצב רוח טוב, תמיד רצה לתת למדינה, לחברים ולמשפחה. את האישיות שלו אי אפשר לשכוח. אני לא חושבת שהייתי מוצאת אדם אחר במקומו, ובכלל - זה לא היה בראשי. לא הקמתי עוד משפחה וגם לא הייתי בנויה לזה. עברתי מסע מאוד קשה.

"המסע שלי היה קשה כשהוא תפקד בסוריה, ואני הייתי לבד בהריונות ובלידות של ילדיי. לא היה לי עם לחלוק, לדבר, לשפוך את ליבי ולא את דמעותיי. אלה לא היו שנים קלות בכלל. רק לאחר מותו יכולתי לבכות ולזעוק. לפני כן לא יכולתי לפרוק מעליי. היו שואלים אותי: 'איפה הוא?', 'מה הוא עושה?' לא יכולתי לומר".  

כשאלי נסע לראשונה לסוריה, היתה נדיה צעירה בת 25. לבני הזוג שתי בנות ובן, שלא הכירו את אביהם מעולם. כיום יש להם שישה נכדים ונינה. "אני מתגעגעת להכל, לחיות שלו, לאכפתיות. אני בטוחה שאם הוא היה נשאר בחיים היינו משפחה עטופה, והוא היה אומר לי היום: 'תראי, היו שנים קשות, ותראי איך זה נגמר ואנחנו יחד'".

הבקשה האחרונה: "התפללו לעילוי נשמתי"

עד כה לא פורסמו באופן רשמי פרטים על נסיבות לכידתו. מה שכן ידוע הוא שכארבעה חודשים לאחר שנלכד כהן, ב-18 במאי 1965 בשעה 02:00 לפנות בוקר, נעה שיירה צבאית קטנה ברחובות דמשק, בירת סוריה. לאחר נסיעה קצרה עצרה השיירה בתחנת המשטרה, מול כיכר אל-מרג'ה שבלב העיר, ולמקום הובהלו קצינים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר ביותר שנלכד בסוריה. הרב ניסים אנדיבו-כהן, הרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, התפלל איתו את התפילות המקובלות. על פי פרסומים, מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת אדם נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.

לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג'ה, שבה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו. במכתב שכתב לאשתו זמן קצר לפני הוצאתו להורג כתב: "נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, אנא התחתני עם איש אחר שיהיה אבא לילדים שלנו, לפי רצונך. אל תבזבזי את זמנך בבכי על מה שקרה, אלא הביטי לעתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי".

נדיה משחזרת השבוע: "חודש וחצי לפני שהרגו אותו הוא ניסה להציל את עצמו, ולא היה מישהו שיגיד לו: 'בסדר עשית מספיק, נולדו לך ילדים, תהנה מהם'. שלחו אותו ישר לזרועות הסורים חזרה".  כשהוא נסע בפעם האחרונה, נדיה ידעה שמדובר בפרידה: "דיברנו מעט ובכינו הרבה. הוא לא היה מופתע כשהסורים ביימו כאילו שהם מופתעים, הם חיכו לו. אלי היה אדם מבריק, בעל חושים מיוחדים. הייתה לו שמחת חיים שאי אפשר להכיל אותה. הוא היה מתחשב וטוב. הילדים לא הכירו אותו. הם גדלו על הזיכרון, סיפורים וראיונות.

"כמובן שהיה לי חשוב שהם ידעו מי היה אביהם. אני ושלושת ילדיי גדלנו עם הרבה שתיקות, כאב שיסע לנו את הנשמה שלנו. אבא צמוד, מלטף ואוהב לא היה. זה שבר אותנו. ילד בן ארבע או חמש לא קיבל ליטוף מאביו בעוד שהוא רואה את חבריו ושכניו או בני משפחה עם אביהם. הם היו מסתכלים עם עיניים עצובות כי רק להם לא היה אבא, אבא שלהם היה גיבור אבל איננו, הוא של מישהו אחר". נדיה היא אחותו של הסופר סמי מיכאל. היא עצמה לא עוסקת בכתיבה. "אני לא כותבת אני רק מדברת, אחי הוא כותב. אנחנו בקשר טוב. אנחנו אחים אוהבים ואנחנו ביחד. אני קוראת את הספרים שלו".

על פי פרסומים, שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, פנה לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בבקשה שיסייע להעלות את עצמותיו של אלי כהן. נדיה: "במהלך הקדנציה שלו כשר הביטחון, בכל פעם שהיה נפגש עם פוטין הוא היה מעלה את הבקשה. גם ראשי המוסד וראש הממשלה עמלו בדרכם שלהם להעלות את עצמותיו. אני מניחה שכל אחד היה שמח להביא את אלי ולזקוף את זה לעצמו, אבל אלי ננטש בחייו ובמותו. אני כל הזמן מדברת על זה. אני אשת חלומות, אני חולמת בהקיץ או בלילות, אבל הכל ריק".

"אני חיה את אישי, הוא תמיד יהיה אישי ותמיד יהיה אחד שעבד, איש צללים וכשהגיעה העת לרדת ממנו לא נתנו לו, וזה שורף אותי. האוזניים והעיניים שלו היו כל כולם כדי לשמוע כל פיסת מידע, ובמעוף של ציפור ליבו היה במדינה שלו, ילדיו ומשפחתו".  

"ההנצחה של אלי מגיעה מהעם" 

במרוצת השנים אלי כהן הונצח בכמה וכמה דרכים: מצבה לזכרו הוצבה בגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי הלאומי בהר הרצל בירושלים. שביל אלי כהן ברמת הגולן, וכמו-כן תולדות חייו מונצחים במוזיאון הריגול הבינלאומי בוושינגטון הבירה בארצות הברית.

כמו כן, על שמו של אלי כהן נקרא היישוב 'אליעד' ברמת הגולן, ורחובות רבים בערי ישראל, בין השאר בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בהרצליה, ברמת השרון, באשקלון ומקומות נוספים. שם הרחוב שהוא עצמו התגורר בו, בעיר בת ים, שונה גם הוא ונקרא על שמו. בנוסף, נקראו על שמו בתי כנסת, גנים ציבוריים, בית ספר "נועם אליהו" ב-2001 הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות מדליה ממלכתית לזכרו. 2-2008 נחנך בית ספר בנתיבות ומרכז למידה בקריית מלאכי לזכרו. ב-2009 הודיעה עיריית בת ים, עיר מגוריו של אלי כהן, על הקמת מוזיאון לזכרו בעיר. כאמור בשבוע שעבר נודע שתחנת הרכבת בבת-ים תיקרא על שמו.

התרגשת כששמעת על היוזמה להנציח את אלי בתחנת הרכבת בבת-ים?

"פעם עבדתי בשביל זה, היום העם מנציח אותו. התרגשתי ששר התחבורה העניק לי תעודת הוקרה. הוא אמר לי: 'את יודעת, זה לא בא מבת-ים או ממני, ישבנו והעלינו שמות ואמרו בת-ים זה אלי כהן'.  הוא אמר לי שהעם רצה להנציח. העם גומל לו הוקרה וכבוד. אלי היה כאחד העם, הוא אהב את העם שלו, את האדם הפשוט".