"בוא לסמינר אחד, קצין יקר, מי שטועם לא ירצה לעזוב". לאחר שבועיים התקבל הטלפון המפתיע

ב'קובץ גיליונות יתרו' מופיע הסיפור המקסים הבא: הרב יעקב גלינסקי זצ"ל קיבל שיחת טלפון מתחנת משטרה באזור יפו. בשיחה הבהיר השוטר לרבי יעקב: "הוגשה נגדך תלונה".

ר' יעקב הופתע ביותר. "תלונה במשטרה נגדי?!", שאל, "ועוד באזור יפו? מה לי ולזה? אולי זו טעות?"

"אין זו טעות", השיב השוטר, "משפחת כהן הגישה נגדך תלונה".

"תלונה על מה?", שאל ר' יעקב, תוך שהוא מקווה להבין מסוג התלונה מה חטא ומה פשע. הרי הוא לא סגר מרפסת ביפו, וגם לא נסע באור אדום…

"הם רוצים לשלוח את הילדים למיסיון, ואתה מנדנד להם ומפריע להם לעשות את זה, והם רואים בכך הטרדה", השיב השוטר.

"חבל מאוד, אבל לי אין כל קשר למצווה הזו", השיב ר' יעקב, "איני מכיר את המשפחה, ולא דיברתי אתם מימיי".

"אם כך", השיב השוטר, "בוא לתחנה. נזמין גם את מר כהן. אם גם הוא יגיד שאינו מכיר אותך, נסגור את הסיפור".

הפגישה נקבעה ליום שישי אחר הצהריים. ר' יעקב מתייצב בשעה היעודה, ונוכח לראות כי הוא היחיד מבין השלושה שהגיע לפגישה. "מה זה?" הוא מתרעם, "איפה השוטר שקבע לי פגישה? איפה מר כהן המתלונן?"

"לא באו", אמר הקצין, "שניהם לא כאן. לא מר כהן ולא השוטר ההוא. מצטער".

"מצטער? מה מצטער?", השיב ר' יעקב, "ביקשתם ממני לבוא, ואני רוצה לסיים את העניין!"

"אין בעיה", השיב הקצין התורן, "אני אטפל בבעיה. ספר לי מה העניין".

סיפר ר' יעקב את הסיפור כולו, והקצין אמר: "הבה נסיים את העניין. אני אחתים אותך על טופס ותשתחרר לחיים ולשלום".

ר' יעקב הביט בטופס: "אני החתום מטה… מצהיר שאיני מכיר את משפחת כהן ואין לי נגדם שום תביעה ו…"

"הי, הי! רגע! רגע! מה פתאום?! זה לא נכון!", קרא ר' יעקב.

"מה לא נכון?" נדרך הקצין, "אהה! אז אתה כן מכיר אותם! סתם אמרת! אתה כן יודע במה מדובר!"

"אני לא יודע במה מדובר, אני לא מכיר אותם, אבל יש לי בהחלט תביעה נגדם", השיב ר' יעקב. "הם מעבירים את ילדיהם על דתם! הם מוסרים אותם לשמד! גדול המחטיאו יותר מן ההורגו!"

"אה, שטויות", ביטל הקצין, "אל תתרגש ממה שכתוב כאן, זה סתם הנוסח של המשטרה, תעזוב".

"לא חותם על נוסח כזה", השיב ר' יעקב. "תשנה אותו ואז אחתום. "תכתוב רק שאני לא מכיר אותם".

"הנה, כתבתי", נכנע הקצין, "אני יעקב גלינסקי… לא מכיר את המשפחה… עכשיו תחתום".

ר' יעקב חתם, ולכאורה נגמר הסיפור בכך, אך לפתע שאל הקצין: "תגיד לי, מה אתה עושה ביום יום?"

"אני? משתדל ללמוד".

"אוה, גם כן אתה! לומד! כל היום לומד! כולכם לומדים כל היום! מה יש ללמוד כל כך הרבה?"

"אני אשאל אותך", השיב ר' יעקב, "אתה אוהב יין?"

"איזו שאלה?!"

"איזה אתה אוהב?"

"אה, לא מעט, ואני גם מבין בזה, תשמע…" הקצין החל לומר שמות של סוגי יינות בקצב, בזה אחר זה. ר' יעקב המתין בסבלנות עד שסיים, ואז שאל: "ואיזה טעם יש לזה?"

"לְמָה?", התפלא הקצין.

"ליין", השיב ר' יעקב.

"מה פירוש? לאיזה יין? לכל אחד – טעם שונה, אין יין דומה לחברו".

"אבל מה ההבדל ביניהם?", המשיך ר' יעקב לשאול.

"אתה צוחק?!" נענה הקצין, "אי אפשר לענות על זה ככה, צריך לטעום כדי להבין!"

השיב ר' יעקב מדם ליבו: "על התורה נאמר: 'הביאני אל בית היין, ודגלו עליי אהבה'. תאמין לי, קצין יקר, מי שטועם לא ירצה לעזוב. בוא, תנסה, תטעם. בוא לסמינר ללימודי יהדות שיתקיים בעוד שבוע-שבועיים, ואחר כך נדבר".

כמה שבועות לאחר מכן מקבל ר' יעקב שיחת טלפון נוסף מתחנת המשטרה ביפו: "התחלתי להניח תפילין".

סיים ר' יעקב את הסיפור, בציינו בהתפעלות: "הקצין הגיע, אם כן, אל בית היין. על יתרו כתוב 'וישמע יתרו', והרי כל העולם שמע על ניסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. אלא יתרו היה היחיד ששמע באמת, בשמיעת האוזן לעומקה, וקם ועשה מעשה. אותו קצין שמע לעומק את מה שאמרתי לו, וזכה בשני העולמות".

באדיבות אתר 'דרשו'.