כשצריך לאמץ את טכניקת "בת היענה"

בת היענה ידועה בהתנהלותה.

היא טומנת את ראשה בחול, וחושבת שכשם שהיא לא רואה עכשיו כלום – כך גם לא רואים אותה.

הרבה פעמים אנחנו מתנהגות כמו בת היענה.

טומנות את ראשינו בחול, וחושבות שאם אני לא רואה את הסביבה, אז הסביבה לא רואה אותי.

מה הזכיר לי את בת היענה, כשכבר מזמן לא בקרתי בגן החיות?

1. הילדים באים לביקור. או אולי הפעם זו את שהגעת לביקור. מזווית העין את רואה את הנכד עם פרצוף חמוץ. באוזן אחת את קולטת מילים חצופות שאומרת נכדתך לאימא שלה. כתגובה ראשונה את אומרת לעצמך: "בואי, סבתא, תסגרי את העיניים, תסתמי את האוזניים. עבדת קשה מספיק כל החיים. גידלת את ילדך. עכשיו מגיע לך לנוח". האם מה שראית מאפשר לך את המנוחה המיוחלת? אם כן, מה טוב. ואולי את מרגישה, אי שם בלב, דאגה ממה שראית? ההורים נוכחים, ולא נכון להתערב בשיקול דעתם מול ילדיהם. את מאמצת את טכניקת בת היענה: נסגור את העיניים, ואז לא נראה ולא נרגיש. אך הרגש כבר כאן, ולסגור את העיניים לא מדחיק אותו ברוב הפעמים. האם יש משהו שאת כן יכולה לעשות? עזרה לעצמך, עזרה לילד, במקרה שממילא כבר ראית את הבעיה?

2. מה היא העזרה שבנתינתה ירגיש הילד / נכד שלנו טוב, ובה גם את תרוויחי התייחסות לעצמך, לקושי שהתעורר בך כשאת רואה את הנכד עצבני או עצוב? העזרה הזאת היא הלב שלנו. כלומר, להיות התומך, המקבל, המכיל של הילד / הנכד שלנו. אם זה במצב שבו אסור לך להתערב במה שההורים החליטו, אם זה בקושי אחר של הילד, כגון התמודדות בכיתה, מול מורה קפדן – בכל מצב אפשר להתעניין במה שעובר עליו, לשוחח אתו על מה הוא מרגיש. "קשה לך כש...", "אתה נראה מצוברח". לא נשפוט את ההורים, לא נעביר ביקורת על המורים. ההקשבה שלנו, ההכלה שלנו, השיקוף שלנו את רגשותיו של הילד, יכולים לעזור לו ביתר קלות לקבל את עצמו, את מה שהוריו החליטו בשבילו ואת מה שעבר עליו בבית הספר. הדרך של לאפשר לילד שלנו לפרוק מצוקה, להיות לו לאוזן קשבת, ללב מבין ומקבל, זו עזרה שהיא חובה לפני כל עזרה אחרת, גם אם קיימת עזרה נוספת. זו עבודה לגמרי לא פשוטה. זו עבודה קשה עם שכר גדול בצידה. הילד מרגיש אהוב, נתמך. יש לו למי להשיח את דאגתו, וזו הקלה עצומה, כמאמר חז"ל: "דאגה בלב איש ישיחנה".

שרה לנגזם היא מנחת קבוצות הורים בשיטת "תקשורת ומודעות עצמית ככלי לחינוך ילדים". saralangzam@gmail.com