הורות במחשבה חיובית: עד שפוגשים את הילדים בשבת, יש רק כעסים...

נזדמנה לי שיחה עם אדם בעל מעמד נכבד, שתינה בפני את צרתו: בכל ימות השבוע טרוד הוא ועסוק למעלה ראש, ואיננו פנוי לקשר של קיימא עם ילדיו. ואילו בשבת, חרף רצונו הטוב, הופך העניין דרך קבע למטרד מעיק של ממש, שכן הילדים מתנהגים בצורה לא נעימה והופכים קצרי רוח, רבים זה עם זה ואז שמחת שולחן השבת הופכת לתוגה...

הצגתי בפניו את דברי תנא דבי אליהו: "ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יום השבת לישראל. כיצד אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי? נתרצה עם בני ביתו ובניו ושוכח כל צער שהיה לו...".

וכתבו המפרשים במקום: "יזהר בשבת שלא להראות שום הקפדה ועצבות, רק יהיה מעביר על מידותיו, וכך יזכה למחילת עוונות ולאור השבת".

שים לב לביטוי המובא כאן, "נתרצה עם בני ביתו", יש כאן התרצות עם בני המשפחה.

עוד מובא במדרש: "ויברך א-לקים את יום השבת ויקדשהו – ברכו במאור פניו של אדם. אינו דומה מאור פניו של אדם בחול כמו שהוא דומה בשבת". בשבת נתברך האדם במאור פנים מיוחד. מקבל הוא פנים מאירות, סבלנות אחרת, גישה שונה, הסתכלות חדשה.

מצוי מאד שבשולחן השבת ייתקלו ההורים בהתנהגויות שונות של הילדים, שאינן בדיוק לטעמם. הנטייה הטבעית מורה להעיר עליהן מידית, להעמיד על הטעון תיקון בו במקום ולהוכיחם להיטיב מעשיהם ולהישיר נתיבה כאן ועכשיו.

פעמים לא מעט פני הדברים כך הם, שהמפגש היחידי שלנו עם הילדים הוא בסעודות השבת; שכן במשך ימי השבוע טרודים אנו עד מעל לראש, ומצויים במרוץ מתמשך ובניסיון נואש להדביק את הקצב שמכתיב לנו סדר היום העמוס.

בשעה שילדנו מדבר עמנו, מספר לנו משהו, אנחנו מאזינים לו אך בחצי אוזן. "לשליש ולרביע לא שמענו".

בתחומים שונים קיימים "כללי נתינת זכות קדימה", מי קודם למי ומה נדחה מפני מה. אך כאשר נכנס הטלפון נ"י לתמונה נקבע חד משמעית: זכות קדימה לטלפון! אין זה משנה כלל אם עסוקים אנו בעניין חשוב, נתונים בעיצומה של שיחה חשובה עם אורחים או עסוקים בעיון בארבע אמות של הלכה. כאשר מצלצל הטלפון – רצים וממהרים אליו לשמוע את אשר בפיו.

תדיר נתונה לטלפון זכות הבכורה והראשית: לך הטלפון הגדולה והגבורה והנצח וההוד, ולנייד המזמר ורוטט מהתרגשות על אחת כמה וכמה.

אז מה חשיבות יש לסיפורו של הילד בעת אשר כזאת? נקטע הוא לגזרים עם כל צלצול ארעי.

היטיב לבטא זאת ילד אחד  שאמר: "חבל שאי אפשר לחזור הביתה דרך הטלפון...".

והנה עתה, כאשר הגענו ליום ש"יונה מצאה בו מנוח", ואף מערכות התקשורת המלהגות והמצרצרות שובתות ומקיימות בו שביתת כלים, אם ביום שכזה ובשעה שכזו נהפוך את המפגש עם הילדים למפגש של תוכחה ובקורת – הרי שקלקלנו אף את שארית הפליטה שנותרה בידינו כפינת יקרת, נווה שאנן, הזדמנות פז ליצור תקשורת בת קיימא, וילדינו יהיו הולכים ומתנתקים מעמנו.

וכאן תישאל השאלה הנוקבת: לאן ילכו הם, על מנת למצוא את האוזן הקשבת?! ומי יהיה זה שיטה אותה אליהם?! (שאלה זו יורדת חדרי בטן. איחולי, שלעולם לא תאלצו לעמוד מולה פנים אל פנים ולא תפגשו בתשובה עליה).

לכן יש לתת את מלוא תשומת הלב לכך שמפגש זה יהיה נעים ככל שניתן, ואת דברי התוכחה והביקורת נדחה למועד אחר, למעט מקרים חריגים בהם חובתנו להגיב.

הצב לעצמך כקו מתווה את דברי המדרש בהם פתחנו: "נתרצה עם בני ביתו ובניו". התרצות ומאור פנים – זה הקו. נצל את ההזדמנות לבנות תקשורת טבעית ובריאה עם ילדיך בשולחן השבת, השתדל להניח בצד את כל הכעסים והמתחים. נסה להתקרב לילדים, לבנות עמהם תקשורת איכותית.

יעצתי לו שיאמץ לעצמו דרך זו שהזכרנו בכתבה הקודמת, "פעמים שאתה מתעלם" – פשוט להתעלם ולהניח לדברים לזרום. עד סוף המנה הראשונה יש להבליג ולהעביר, אין צורך להתערב במריבות הילדים ולהפוך לחלק מהן.

מספר שבועות לאחר מכן, דיווח לי אותו אדם בסיפוק על שינוי עצום בשולחן השבת שלו. אט אט נקשר קשר נעים עם הילדים, אוירה נינוחה שורה סביב, בעיות שונות נפתרו באורח פלא. אף מתלמוד התורה קיבל מסרים על שינוי מפליא בהתנהגות הבנים.

עלינו לדעת שאמנם אין כאן שיטה פסיכולוגית מעמיקה או ניתוחי התנהגות מבריקים, אף לא מטה קסמים פלאי, אך המציאות מוכיחה מעל לכל ספק ששיטה זו עובדת, ועוד איך...

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לתגובות: 9999587bb@gmail.com