להביט על התמונה הכוללת – ורק אז לראות את הנהגת ה'

בתחילת הפרשה נאמר "וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו וגו'" (י"ח, א'). בספרו "עוד יוסף חי" (דרשות) שֹם רבנו יוסף חיים זצ"ל את הדגש על המלה "כל". יתרו שמע את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו. אילו היה יתרו מסתפק בתמונה חלקית, היה שומע מאוזן אחת ומוציא מהאוזן השנייה. מה שמועה שמע ובא? יתרו השכיל לראות את התמונה הכוללת של הדברים, וכך הגיע למסקנות שאחרים לא הצליחו לתפוס.

שאר העמים התבוננו נקודתית בכל מכה ומכה בפני עצמה, ולכן תלו זאת באיזה "מזל" או "אליל" רע שהשתלט על מצרים, ואילו יתרו שם לבו לקשר הפלאי הרקום בין כל עשר המכות, האורג אותם לכלל רצף אחד, והבין שלא יכול להיות כאן מזל אקראי. רק יד מכוונת – ידו החזקה וזרועו הנטויה של בורא העולם – יכולה לנהל את השתלשלות המכות בצורה כה מדויקת. המבט השלם על מכלול עשר המכות והסדר הפנימי שלהן הקנה לו זווית ראיה בלעדית שהביאתו לעשות צעד מעשי – לכתת רגליו אל המדבר ולהתאחד עם העם היהודי.

כדוגמא לסדר המדוקדק שנשזר במחרוזת המכות, מביא רבנו יוסף חיים את פירוש מהר"ם אלשיך זצ"ל על הפסוק "למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים" (לעיל י', ב'), שהקב"ה משחק היה ומתעלל בפרעה הרשע ומתנהג עמו כאילו מרחם עליו ומפסיק את המכה, כשבעצם המטרה היתה להשיב לו כגמולו כדי רשעתו – עשר מכות שנגזרו עליו. לדוגמא, מכת הערוב לא כילתה את כל מקנה מצרים. פרעה ראה זאת כדבר שבא לטובתו, אולם היה זה לרעתו, שכן אם היה הערוב מכלה את כל המקנה – לא היה למכת הדבר שבאה אחריה על מה לחול. כך גם מכת הדבר לא פגעה בכל המקנה, כיון שאם היתה מכלה הכל, על מה היתה חלה מכת הברד?... וגם מכת הברד לא כילתה הכל, הקב"ה ביקש ממשה להזהיר את המצרים לאסוף את המקנה מן השדות, כדי להותיר די סוסים שירדפו אחרי בני ישראל ויטבעו בים סוף.

גם בזה, העמים ששמעו על כל מכה בפני עצמה, טעו וחשבו כי עדיין גם המצרים בעלי כח ומזל, שכן "הצליחו" לעצור את המכה ולהציל מקצת מן ההפסדים שיש בכל מכה ומכה. ואילו יתרו, שראה את כל מערכת המכות יחד, הבין את יד ה'.

* * *

להשלמת העניין, יש להביא את הסברו הבהיר של הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל (מגדולי חכמי מרוקו לפני כמאתיים שנה) בספרו "מי מנוחות", על הפסוק "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל" וגו' (לקמן פסוק ט'). שואל המלאך רפאל: מה פשר השמחה הכה גדולה שאחזה ביתרו על הצלתו של עם שלא היה שייך אליו?

ומיישב שיותר מששמח יתרו על הצלתם של עם ישראל, התמלאה נשמתו בשמחה פנימית – על עצמו. יתרו, כידוע, ניסה את כל אלילי העולם, ובאף אחד מהם לא מצא מנוח לנפשו המחפשת. אדם שחושב שגורלו נתון בידי מזלות אקראיים ואלילים שונים ומשונים, באין תבנית ואין תכנית, הריהו עומד מתוסכל וחסר תקוה. והנה כאן, בשומעו מפי משה את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים מדה כנגד מדה, התפעמה נשמתו על השגחתו המופלאה של האלוקים בכל פרט פרט, וביום ההוא נפלה בו ההכרה המוחלטת כי ה' אחד ושמו אחד, וידע כי גדול ה' מכל האלוקים. והתפעמות זו היא שמילאה את נפשו בחדווה אמיתית.

ובלשונו הזהב של ה"מי מנוחות": "שלא תתכן השמחה הזו אלא מתוך החכמה והחקירה על ענייני העולם הזה, אם הם מקרה או מסודרים ממסַדֵּר, ויש משגיח בעל רצון. כי דאגה גדולה לחכם חוקר אם לא יהיה אחד אלוה משגיח על זה העולם הנכבד... ואכן כשראה יתרו פעולתו יתברך, וכי יש לעולם בעלים - שמח שמחה גדולה. וזהו 'ויחד יתרו' – יכלול שמחה ויכלול אחדות, כי האמין כי יש אחד ואין שני, שמשגיח ויכול ברוך הוא".

הגדרה נפלאה לתחושה מרוממת זו שחוה יתרו, מצאנו בלשונו הנשגבה של רבנו החזון-איש זצ"ל בספרו "אמונה ובטחון" (תחילת פרק א'): "מדת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוָונִי, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום וארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה. והחידה הזו מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים. בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו".

* * *

בספר "מעיין השבוע" המשיל את הדבר לצייר המערבב צבעים, מחליף מכחולים, מתווה קו דק, מנקד נקודה. אבל קו לקו אינו מצטרף, אינו מובן. הרואה את הצייר באמצע עבודתו, עומד תוהה ומתוסכל: איך יצא משרבוט הקווים חסרי הטעם הללו ציור ראוי לשמו? אבל אל לו לנסות להבין, עדי יושלם הציור, ופתאום כל הקווים והנקודות, הצבעים והצללים יתמזגו לכלל שלמות אחת, ויקבלו משמעות, הרמוניה ויופי.

כך גם בהנהגת הבריאה. רק כאשר מתבוננים בתמונה המושלמת, הכל מתבהר ומצטרף לשלמות מופלאה.

על פי זה מפרשים את הפסוק: "משפטי ה' אמת צדקו – יחדיו" (תהלים י"ט, י') – מתי ניכר הצדק של משפטי ה'? כאשר הם "יחדיו".