הילדים כבר נשואים - ואני כל היום סביבם

אני גננת לשעבר, כיום אני בפנסיה. סדר יומי גדוש בעזרה לילדי הנשואים, הוצאת הנכדים מהמעון והגנים, בישולים, ניקיונות והעבודה לא נגמרת... לאחרונה יש לי תחושות לא נעימות לגבי עצמי. אני נהנית לעזור לילדי שהם בעצם בשר מבשרי, אך עם זאת אני מרגישה שאני כל היום סביב כולם, צונחת בסוף היום ללא כוחות ומרגישה בתוכי רע. יצוין שכל העזרה באה מרצוני, ואם אני לא יכולה – הילדים מקבלים בהבנה ולא לוחצים.

יפה וחשוב מאד לשמוע שאת מוקפת ב"ה במצוות, עסוקה במעשי חסד, ועניי ביתך קודמים.

אין ספק ששכרך רב. אך עם זאת, נשמע מדבריך שאת רק נותנת ונותנת, ובאיזשהו מקום מרגישה שאת מרוקנת וממורמרת.

את נדמית למצבר גדול, שהמון צינורות מחוברים אליו ומונעים מכוחו. צריך לדאוג למלאות את המצבר הזה, אחרת הוא לא יהיה יעיל – לא לעצמו, וכמובן לא לסביבה.

לכן חשוב שתסדרי לעצמך סדר יום מאורגן. דאגי לאכול ולנוח, וגם לחלק מהכוחות שנתנו לך משמים לחסד, בצורה מאוזנת ומותאמת לכוחותיך.  אין עניין לעזור ולעבוד עד כלות הכוחות, ולהרגיש רע/ מנוצל.

בחרי לעצמך זמן איכות קבוע אותו את מקדישה לעצמך, ל"הטענת הסוללה". אפשר להקדיש יום (חופשי) בשבוע בו תבחרי ליהנות ממשהו שאת אוהבת, למשל: שחיה, כושר, יציאה ללימודים מעניינים וכדומה.

(קרן אהרון, מאבחנת דידקטית, מרצה בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה התפתחותית)

* * *

הילד שלי בן כמעט חמש. הוא פחדן מאד, ולא מעז לעשות כל מה שאחרים עושים. כשאני הולכת אתו לגינה, כל הילדים מטפסים על הסולם של המגלשה – והוא לא. אני צריכה ממש לדחוף אותו ללכת ולעשות מה שכולם עושים. הוא מצדו מעדיף לשבת על הספסל לידי ולהקשיב לשיחות עם החברות שלי. מפריע לי מאוד שהוא לא עושה מה שכולם עושים, כי הוא חוזר הביתה בסוף כשהוא עדיין מלא כוח, כשכל החברים שלו כבר הולכים לישון.

ילדך חוזר הביתה עם כוח, כי לא הוציא את המרץ שלו. הוא לא פוחד לשחק במתקנים, הוא פשוט לא רוצה ולא מעוניין לשחק בהם. זה קורה מכיוון שהוא יושב לידך במקום לשחק עם חברים. אני חוששת מכך שדווקא הרצון שלך שישחק כפי שאת רוצה, וכמו כולם, הוא זה שגורם לזה שהוא לא מוצא את מקומו.

כשאנחנו רוצים שהילד יעשה משהו – אנחנו מנדנדים לו שוב ושוב: "נו, לך כבר, שחק עם הילד הזה, למה אתה לא משחק אתו? למה אתה יושב פה כמו זקן?". כשהילד רואה שאת מתחננת לפניו, הוא לא עושה את הדבר, כי נדמה לו שאת מנסה להיפטר ממנו, או שאינך מרוצה מהתנהגותו כל עוד אינו מתנהג כמו ילד אחר. ילד שמרגיש שרוצים להיפטר ממנו ושילך לנהוג כמו כולם, מרגיש שה"כולם" הזה נגדו, ולא מעוניין לשתף אתו פעולה.

הסבירי לילד שאת באה אתו לגינה כדי שישחק, ולא כדי שישב כמו אדם מבוגר בצד. אמרי לו: "אם לא תשחק עם הילדים במתקנים – אנחנו נלך הביתה, כי בשביל זה באנו הנה". ילד לא רוצה על פי רוב לחזור הביתה, ולכן יתקרב לחבר וישחק איתו.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אני בת 35, ועדיין סוחבת איתי את ההרגשות משיעור המבחן הראשון שמסרתי. יש לי פחד קהל, וזה מתבטא ברעד בידיים ובזיעה קרה. אני עובדת במשרד, ויוצא שאני הולכת לפעמים למשרדים אחרים, ואז "נעלמת לי הלשון" ואני לא יודעת מה לבקש. גם אם יש במקום רק 2 מזכירות, זה שיש לי פחד קהל, זה עושה לי חוסר ביטחון עצמי. מה עושים? נחשפים יותר לפחד, או להיפך?

כשאת מגיעה לסביבה לא מוכרת וחווה רעד, הזעת יתר, ואובדן שיקול הדעת עליך לדעת שהן תולדה של מחשבה שקדמה להן – כיצד הם רואים אותי? איך יגיבו לדברי? ואת עוסקת בלחשוב מה הם בעצם חושבים עליך.

כשהתשובה לכל הנ"ל איננה חיובית את מוצאת את עצמך חסרת כלים להתמודד, הגוף מזהה זאת כמצב חדש ולא מוכר שמעולם לא בנה כלים להכלתו והוא מוצא מאיזונו הרגיל שבא לידי ביטוי ברעד בידיים.

מצב זה אינו מאפשר תגובה מתוך שיקול דעת ולמעשה את מחמיצה כל אפשרות של תקשורת נאותה וראויה עם הסביבה אף על פי שאת בעלת יכולות אלו.

על מנת לייצר זהות עצמית שאינה תלויה בניסיון להרשים את סביבתך עליך להעצים את עצמך בעיני עצמך, עיסוק ביכולותייך ובהצלחותייך יסייע להעלאת ביטחונך העצמי. תוכלי להבחין איך זה משפיע על המחשבות והתחושות שלך בעיני עצמך, וכבר תרגישי איך קל לך הרבה יותר לפעול ולהגיב מתוך שיקול דעת גם במקום לא מוכר.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)