ידידיה מאיר נדהם ממה שקורה בהנהגה של "הבית היהודי". ואף אחד לא אומר מילה

1. לפני עשר וחצי שנים, בקיץ 2008, פרסם בית ספר שדה כפר עציון מודעה על ערב עיון שיוקדש לדמותו של דוד המלך. בין המשתתפים שאמורים לדבר, כל אחד על "דוד המלך שלו", היו חנן פורת, יוסי שריד והאלוף גרשון הכהן, מפקד המכללות הצבאיות, האיש ששלוש שנים קודם לכן פיקד על מבצע גירוש יהודי גוש קטיף.

כשראיתי את הפרסום על הערב הזה מיהרתי לחפש ב-144 את המספר של חנן פורת בכפר עציון. התקשרתי אליו – לא כעיתונאי לבקש תגובה, אלא פשוט כאדם. להביע מחאה. אני זוכר שרגע לפני השיחה עוד התלבטתי. חשבתי שאם כבר אני בעניין של מחאות, אז אולי צריך קודם כול לדבר על הבמה החשובה שעומד לקבל יוסי שריד, להשמיע את דבריו על דוד מלכא משיחא, משורר התהילים. נכון, שבעים פנים לתורה, אבל רק שבעים, לא שבע מאות ולא שבעת אלפים. אחר כך חשבתי שזו אולי קצת חוצפה מצדי להעיר לו על זה. הרי מי כמו חנן פורת יודע מי זה דוד המלך ומי כמו חנן פורת יודע מי זה יוסי שריד. אז אמרתי לו רק משפט אחד: "כבר שלוש שנים אני שואל את עצמי איך אריק שרון העז לעשות לציבור המתיישבים את מה שעשה. איך היה לו את האומץ, את העזות, את החוצפה. עכשיו אני מבין. אריק שרון ידע, מכליותיו, ששלוש שנים אחרי החורבן של גוש קטיף המתנחלים יזמינו את מפקד הגירוש כאורח כבוד ליום עיון אינטלקטואלי".

2. לצערי, אני לא זוכר מה בדיוק ענה לי חנן פורת. אני חושב שהוא בעיקר הקשיב בנעימות. זאת הייתה שיחה קצרה מאוד. אבל אני כן זוכר שבסופו של דבר גרשון הכהן לא הופיע שם. למה? כי בית ספר שדה בכפר עציון התעשת וביטל את השתתפותו של מפקד ההתנתקות? מה פתאום. הכהן הודיע מעצמו שלאור מחאות שנשמעו סביב השתתפותו (כנראה לא הייתי היחיד שנדהם) הוא מבטל אותה. ואז, בתגובה, בית ספר שדה כפר עציון ביטל את האירוע כולו. אם גרשון הכהן לא ישתתף, אמרו שם, אף אחד לא ישתתף.

"לאחר פרסום התוכנית", נאמר בהודעת המארגנים, "הגיעו אל בית ספר שדה מחאות רבות על כך שאנו מזמינים להופיע בבית ספר שדה, קצין אשר השתתף בפינוי יהודי גוש קטיף. איימו עלינו 'שיפוצצו את האירוע' וכן שיחרימו את פעילות בית ספר שדה כפר עציון. לאחר שהובא לידיעתו של האלוף הכהן דבר המהומה שהתעוררה, הוא הודיע שהוא מוותר על השתתפות באירוע ואנו החלטנו לבטל את האירוע. אנו בבית ספר שדה כפר עציון מעריכים את מאות החיילים, אשר שומרים על היישובים והמסלולים שבהם אנו מטיילים, על אף שאינם מסכימים עם ישיבתנו ביהודה ושומרון, ולכן איננו יכולים לקבל חרמות ואיומים כלפי קצינים אשר ביצעו פקודות קשות וכואבות ככל שיהיו. לכן לא נקיים תוכנית אשר נמנע מאלוף בצה"ל להגיע אליה, זאת בשל העובדה שאיננו עוסקים בשאלות פוליטיות הקשורות לעתיד שטחי יהודה ושומרון ואיננו עוסקים בהחרמות, אלא רק בניסיון להכיר לעם ישראל את ארץ ישראל. אנו פונים לכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית. בדרך זו הלכנו כל השנים ובדרך זו נמשיך להלך גם בעתיד".

3. עד היום כשאני נזכר בתגובה הזאת, אני חוטף ג'ננה. קודם כול, גרשון הכהן הוא ממש לא "קצין אשר השתתף בפינוי יהודי גוש קטיף" כלשון התגובה, הוא היה המפקד של כל המבצע הנורא הזה, והוא ממש לא עשה את זה כמי שכפאו שד. אם יש לכם כוחות נפשיים (אולי בתשעה באב), אתה מוזמנים לצפות בסרט התיעודי המטלטל "גשמי קיץ" שעשה רם לנדס. אפשר לראות שם באיזו זחיחות התנהל כוכב הסרט וכוכב ההתנתקות, גרשון הכהן, בימים הנוראים של קיץ תשס"ה.

אבל העיקר: מה הקשר בין לא להזמין את מפקד הגירוש למסור דרשה על דוד המלך, ובין חרמות ואיומים על קציני צה"ל? כל מי שאנחנו לא מכבדים אותו לשאת דרשה זה נקרא שהחרמנו אותו ואיימנו עליו? הרי אתה בוחר את מי להביא לדבר ומי לא, ויש מרחק גדול בין להחרים ולאיים ובין להזמין את המגרש הגדול כאורח כבוד. ושימו לב, הוא לא הוזמן כמשתתף בפאנל שעוסק בהריסת גוש קטיף, או אפילו סתם כדי לדבר על ענייני צבא מעברו. אם זה היה ככה, ניחא. האלוף גרשון הכהן הוזמן כמרצה לתנ"ך. אנחנו פשוט לא מדברים איתו על הגירוש, מטוב ועד רע, זה לא אישיו. ייתכן מאוד שאם אריק שרון היה בריא ומתפקד באותם ימים הוא היה מוזמן ליום עיון מעמיק על גידול בקר בנגב, כי אנחנו לא מחרימים ומאיימים חלילה על אף אחד ולא עוסקים בשאלות פוליטיות.

ואגב, בניגוד למה שנאמר בתגובה, זאת לא שאלה "פוליטית". זה שאלה של טעם טוב, של ערכים. להזמין שלוש שנים אחרי הגירוש את מפקדו להרצאה תנ"כית, זאת יריקה בפניהם של מגורשי גוש קטיף. זאת יריקה בפניו של המוסר האנושי, או אפילו של הטאקט האנושי. אני לא מדמיין אף מגזר אחר שבו זה היה קורה. לא החילוני, לא החרדי, לא הדרוזי. יהודי לא מגרש יהודי ואז נותן הרצאה בתנ"ך ליהודי.

4. ולמה נזכרתי פתאום באירוע המקומם ההוא מלפני שנים? כי בימים האחרונים נשמעו דיבורים על גרשון הכהן כמועמד להנהיג את הבית היהודי, אחרי נטישת בנט ושקד. כן, כן, מה שאתם שומעים. באחד האתרים שמו כבר הופיע בסקר גולשים, כאילו בטבעיות, בין השמות של אלון דוידי ובצלאל סמוטריץ'.

אין, אני אומר לכם, הוא היה גאון השרון הזה. איזה מבט למרחוק. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הוא ידע ששלוש עשרה וחצי שנים אחרי הדמעות של "תפילה לעני", תיתכן ספקולציה פוליטית כזו. הוא הכיר היטב את הלכי הרוח במגזר השוכח והסולח.

5. ומי שבוודאי מכיר היטב את הפסיכולוגיה של הציונות הדתית הוא נפתלי בנט (למרות שאני חלילה לא משווה בינו ובין שרון). איך הוא העז לצאת למהלך הפוליטי הזה רגע לפני הבחירות? אין לו בושה? הוא לא חשב שהציבור לא ישכח ולא יסלח לו על נטישת הנגמ"ש המתדרדר?

ובכן, הוא לא טיפש, בנט. הוא ידע שגם אחרי מהלך כזה איש לא יתקוף אותו. ומדהים כמה הוא צדק. חודש בדיוק אחרי המפץ הגדול, ופחות משלושה חודשים לפני הבחירות, כשלפי הסקרים ייתכן מאוד שמפלגת הציונות הדתית עומדת להימחק, איש לא מעז לצאת נגד המהלך של בנט ושקד.

השבוע כתב יעקב אחימאיר את הדברים הבאים בעיתון "ישראל היום": "עריקתם המפתיעה של השרים בנט ושקד מהנהגת הבית היהודי היא מן הצעדים המכוערים בדברי ימיה של הפוליטיקה הישראלית". אתם יודעים בן כמה אחימאיר? השנה מלאו לו שמונים, בלי עין הרע. לדעתי הוא זקן העיתונאים בישראל. בעשרות השנים מאז החל את הקריירה העיתונאית שלו בעיתון "חרות לנוער" הוא ראה, מן הסתם, צעד מכוער או שניים בפוליטיקה הישראלית, ובכל זאת תראו באילו מילים חריפות הוא כותב על הנטישה של הבית היהודי.

האם מישהו מאנשי הבית היהודי דיבר בסגנון הזה? מוטי יוגב, הרב אלי בן דהן, המזכ"ל ניר אורבך? מישהו ממנהלי המוסדות או הארגונים? אני לא שמעתי עד לרגע זה אפילו לא אחד. מה שכן שמעתי, והרבה, זה אנשים שאומרים שטוב מאוד. הנה, עכשיו רצים בשני ראשים, וצריך לעזור לשתי המפלגות. אז זהו, שאם לא תתעשתו, ותתקפו – כן, תתקפו – את המפלגה היריבה החדשה, היא תמחק אתכם. ואני לא כותב סתם כדי לסכסך, יש לנו מספיק סכסוכים בין המפלגות ובתוכן. אני כותב כי אני באמת לא מבין את המנגנון הנפשי המוזר הזה. ושוב, זה לא היה קורה באף מגזר אחר. כולם הרי מבינים שכשמדובר בפוליטיקה – הבלגה היא לא כוח, אלא אובדן מנדטים.

חודש אחרי שמנהיג המפלגה הסרוגה נטש את אנשיה במפתיע והותיר אותם בחובות ענק ובמצוקה אלקטורלית נוראה, הם אשכרה לא מסוגלים לומר עליו מילה אחת של הסתייגות. אני לא יודע אם זה הדבר הכי טוב או הדבר הכי רע שאפשר לומר על המגזר המופלא הזה.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".