איה קרמרמן: גברת קוץ, אני מתפללת שאצליח להירפא מאיך שאת גורמת לי להרגיש

יש אנשים שהם פרחים. הם נעימים, מקשטים לך את החיים ברגעים משמחים יותר ופחות. ויש אנשים שהם קוצים, כמו דרדר כזה בצד השביל באמצע הטיול שנתקע במכנסיים, דוקר ולא דוקר.

מכירים את האנשים האלה שגורמים לכם להתגרד? לפני כמה שבועות הייתי צריכה להתמודד עם אחת כזאת, או יותר נכון הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שאני צריכה להתמודד. אז הגברת הזאת היא קוץ. תקועה לי טוב טוב בגרון, כמו קוץ שהגוף כבר עטף אותו בגלד, מגרד. שם ולא שם.

כל פעם אני בטוחה שעשיתי עבודה עם עצמי, ניתוח להוצאת קוצים, וכל פעם זה מפתיע אותי מחדש שנשארה חתיכה בפנים. לפני כמה שבועות הייתי צריכה לשלוח לאותה חוח סמס. לכאורה מצב פשוט, בכל זאת אני כבר לא בת ארבע ואמורה בגילי המכובד להתמודד עם העולם. פתאום קלטתי שאני נחנקת, מרימה אוטומטית את כל המגננות, בפעולה שאמורה להיות הכי זניחה שיש. בררתי את המילים, שיניתי ניסוחים, אמרתי תיקון הכללי ושלחתי. הופתעתי מעצמי לאילו תעצומות נפש נזקקתי. האמת שציפיתי להתעלמות, כזו שמוכרת ומעליבה בכל פעם מחדש, אבל להפתעתי לא עברה דקה וקיבלתי הודעה חזרה. תשובה. יאללה סיימתי, עבר חלק. רק שהרגשתי כמו לוחם בסוף מסע כומתה. סחוטה. שאלתי את עצמי אם לכתוב בחזרה "תודה, יום טוב", כמו בן אדם עם מינימום נימוס, או לסיים את הסאגה המיותרת הזאת. שוב קושי ודילמה.

תכל'ס, כל הסיפור הזה לקח כולה שתיים או שלוש דקות, ובאמת מה יש בכלל להתעכב עליו? אז זהו, שלפעמים צריך. לכל אחד מאיתנו יש אדם או שניים או שלושה שאנחנו והם זה כמו שמן ומים. לא מתערבב. התנגשות קיומית. הם מדברים סינית ואנחנו מרוקאית. שיח חירשים, מחכים לגודו קלאסי. לא משנה כמה תשתדלו להיפטר מתחושת העקצוץ, זה לא מצליח להיות נעים. מולם אתם תמיד זקוקים לשריון. אני לא מדברת על אנשים שאנחנו בריב איתם, בכלל לא, אלא על אלו שכשנפגשים מנסים להתנהג בדיפלומטיות, חיוכים אדיבים, שלום-שלום מנומס. אבל מתחת לפני השטח אנחנו מעדיפים טיפול שורש אצל רופא השיניים מאשר לפגוש אותם ברחוב בלי הכנה מוקדמת. ולמה אי אפשר להמשיך לחיות ככה ופשוט לעבור מדרכה אם הם נכנסים לנו לפריים? כי באמת של האמת, לאף אחד מאיתנו אין זמן ומשאבים מיותרים להתמודד, או לא להתמודד, עם שטויות מעיקות כאלה. כי זה כואב, כי זה רובץ עלינו וסביר להניח שלא מזיז להם כלל. כי זה שלנו, לא שלהם.

אז בשביל להבין למה אנחנו לא סובלים את הנוכחות של אדם מסוים, אנחנו צריכים לבחון את עצמנו. מוכנים?

מה נקודת התורפה שלנו?

1. האם יש עוד אנשים כאלה, שרק המחשבה על להתמודד איתם גורמת לכם לסטרס? עוד אחד? שניים? עשרה?

2. האם כולם גורמים לאותה רמת סטרס או חוסר ביטחון? אולי יש כמה כאלה, אבל ההשפעה שלהם עליכם במינון שונה? יש את זה שאנחנו תמיד נסנן, זה שנשלח מישהו אחר להתמודד איתו. את האחד הזה שאני מעדיפה לעשות את כל הכביסות פוסט פסח במקום להחזיר לו שיחה. או אולי יש את זה שאנחנו מרגישים שהוא פשוט מגעיל, אבל כל מה שצריך זה רק להתרחק.

3. האם יש ביניהם מכנה משותף? לדוגמה, אני מכירה מישהי שבטוחה שכל חברות הילדות החילוניות שלה מאושרות יותר ממנה. כל פעם שהן נפגשות היא מצלצלת אלי, תוהה מחדש אם החזרה בתשובה נכונה לה. הן נראות לה מאושרות, רזות, מצליחות, טסות לחופשות שמצטלמות מהמם וישנות לילה שלם. משהו בחיבור שם מכביד עליה. אצלה המכנה המשותף זה נשים, חברות עבר חילוניות. אם תורידו אחד מהפרמטרים מהמשוואה, לא תהיה לכך אותה השפעה. כמו אצל החברה שפוגשת בנים שהיו איתה בכיתה ו... כלום. שום תגובה פנימית צורבת.

4. מה האנשים האלה גורמים לנו להרגיש? להגיד "לחץ" זה לא מספיק כן. באיזו נקודת תורפה הלחץ הזה פוגש אותנו? חוסר ביטחון? במי שאני? בדרך שלי? בצדיקות שלי? בתהליך התשובה שלי? באימהות שלי? בהצלחה שלי? למשל עם אותה גברת קוץ, אני לא מרגישה אף אחד מאלו. אני מרגישה שאיתה אני תמיד על סף ביזיון. לא כי היא תגיד בקול משהו מעליב, כי זה מה שהיא לא אומרת. זה איך שהיא מתסכלת, איך שהיא מתייחסת אלי או איך שהיא נוהגת להתעלם. התעלמות צועקת וברורה. זה לא נעים לי, זה מכעיס אותי וזה פוגע בי.

גברת קוץ, אני מתפללת שאצליח להירפא מאיך שאת גורמת לי להרגיש. מגיע לי ומגיע לך שכשאני אראה אותך אני אחייך על אמת, בלי מתח. לצערי אני עדיין לא יודעת איך לעשות את זה. ברור לי שה' שלח אותך כדי שאבין משהו על עצמי, כדי שאגדל בדיוק איפה שאני חסרה. את כאן בשבילי. לכבודי, לכבוד הצמיחה שלי, אפילו שעברנו כבר את ט"ו בשבט. הלוואי שבטור הזה הייתי יכולה להעביר הלאה כלי להוצאה וריפוי קוצים. לצערי את עדיין תקועה לי. אז בלי נדר, כשהניתוח יצליח והקוץ ייצא, כשהחולה תתלוצץ עם רופאיה, אכתוב לכם "יהי זכרו של הקוץ ברוך".

נ.ב. לזו שאני הקוץ שלה, מחילה.

לחם קוואקר

במהלך השנים קיבלתי בקשות למתכונים נטולי גלוטן. לאחרונה אני לומדת את הנושא לעומק, ומשם נולד המתכון הבא.

שיבולת שועל היא דגן נטול גלוטן. היא לא מסומנת ככזה, מכיוון שבדרך כלל היא נארזת באותו מסוע כמו דגנים שמכילים גלוטן.

בדרך כלל אני דוגלת בלזרום עם המתכון, אבל הפעם יש לדבוק בכמויות המדויקות לפי כפות וכוסות מדידה. הלחם בעל ריח עוגתי נפלא. אני ממש ממליצה גם לא לנמנעים מגלוטן.

המצרכים הדרושים:

2 3/4 כוסות קוואקר גס / 2 ביצים / שמינית עד רבע כוס דבש או סוכר חום / חצי כפית אבקת אפייה / חצי כפית סודה לשתייה / ¾ כוס חלב שקדים לא ממותק

אופן ההכנה:

טוחנים את הקוואקר לקמח / מערבבים בקערה את הסוכר עם הביצים, מוסיפים את הסודה לשתייה, אבקת האפייה וחלב השקדים / מוסיפים את קמח הקוואקר ומערבבים לבלילה נוזלית אך לא מימית. ממתינים כמה דקות עד שהבלילה נעשית יותר יציבה ויוצקים לתבנית אינגליש קייק עם נייר אפייה / אופים בתנור מחומם מראש ל-180 מעלות בתוכנית טורבו, 46-43 דקות.

קמח הקוואקר נטול גלוטן ולכן הוא מתפורר. לפני שפורסים את הלחם יש לקרר אותו היטב, עדיף ללילה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".