המדריך המלא לחינוך ילדים
הרב זמיר כהן - כך נלמד את הילדים להתמודד בעצמם
התמודדות אישית, נשיאה באחריות וחינוך לעזרה בבית, או: איך נגרום לילדים לסייע ולעזור בעבודות הבית?
- הרב זמיר כהן
- פורסם כ"ב שבט התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)
אחד הכללים הבסיסיים בחינוך לקראת היציאה לחיים הוא: תמיכה עם השארת מקום להתמודדות אישית.
הענקת עצמאות מופרזת לילד, גורמת לנֶתֶק בין המסרים שבהדרכת ההורים לבין מחויבות הילד ליישמם. ומאידך, תלות מוחלטת בהורים גורמת לילד הצייתן לנהוג ולפעול על פי הדרכת ההורים כרובוט המונהג באורח מכני, מבלי שהדברים ייקלטו בקרבו ויהפכו לפעולה עצמאית שלו הנעשית מהכרה. ובהגיע העת בה הנער יחוש בכך, עלול הוא להתמרד ולהקצין לצד השני.
לכן בכל עניין יש להשאיר בילד מרחב מסוים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את אשר הנחו אותו מחנכיו.
לדוגמא, ילד המבקש עזרה בשיעורי הבית, או שההורים נוכחים לראות ששיעורי הבית קשים עבורו, והכנתם אורכת זמן רב עד שהוא מואס בהם, ההורה לא יכתיב לילד את התשובות, אלא יסייע לו להגיע אליהן במהירות על ידי רמז והנחיה אל התשובה הנכונה, או הכוונה היכן לעיין.
כך גם ילד שחולל אי סדר בחדרו עד שהסידור והארגון כמעט למעלה מכוחותיו, אמו לא תסדר במקומו, אלא תסייע לו לסדר יחד בכוחות משותפים.
וכן, האב לא יוביל את הילד במכוניתו באופן קבוע לכל מקום שעליו להגיע, אלא יעזור לו באופן שיוכל להגיע בכוחות עצמו. הכל כמובן על פי גילו ומידת מסוגלותו של הילד.
נשיאה באחריות
כאשר מדובר בילד גדול החוזר על אותו משגה שוב ושוב והדיבורים אינם מועילים, לעיתים יש להביא את הילד לתובנה שהוא נושא באחריות למעשיו, וההפסד יהיה כולו שלו.
בשיטה זו ניתן לפתור בעיות חינוכיות רבות, אולם הדבר דורש שיקול דעת, ועל ההורים להיזהר היטב שלא להיסחף.
הנה דוגמא הממחישה היטב את האמור:
אב חסר אונים ואובד עצות פנה להתייעצות אודות שני ילדיו שבכיתות ג' ו-ד', לאחר שבכל יום עליו להילחם איתם ממש כדי שיקומו בבוקר. הוא ניסה להעניש וניסה להעניק פרסי עידוד, אך כל ניסיונותיו כשלו. בשאלתו ביקש לדעת מה עוד בידו לעשות וכיצד יתמודד עם מלחמה מתישה שכזו.
לאחר בירור קצר אצל האב על אופי הילדים, ניכר היה שהם מודעים היטב לדאגת אביהם לקימתם בבוקר, ודווקא משום כך מטילים עליו בליבם את מלוא האחריות לקימה, והם נשענים עליו.
הוא קיבל את התשובה הבאה: "מצא זמן בו גם אתה וגם הם רגועים, והזמן אותם לשבת יחד לשיחה סמוך לשולחן. בשיחה הם ישמעו במילים רכות אך ברורות את ההבהרה הבאה: "עד היום הייתם צעירים מידי והיה עלי לדאוג שתקומו בזמן, אבל כעת אתם כבר ילדים גדולים, ולכן ממחר אעיר אתכם שלש פעמים בלבד. בפעם הראשונה בשעה 7:00 בפעם השניה בשעה 7:05 ובפעם שלישית בשעה 7:10. אם קמתם- מוטב, אם לא קמתם- אני את חלקי סיימתי".
כצפוי, האב הגיב בבהלה: "...אבל הם ימשיכו לישון עד אחת-עשרה או אפילו שתים-עשרה".
השבתי לו: "נסה כמה ימים, ונראה מה יהיו התוצאות".
לאחר תקופת מה הוא סיפר: "ביום הראשון הם באמת ישנו עד שעה מאוחרת, לא היה נעים להם ללכת לבית הספר והם נשארו בבית. וכך גם ביום המחרת. אבל לאחר ימים אחדים, הם החלו לקום מיד עם היקיצה הראשונה או לפחות השנייה. הם קלטו לפתע היטב שאי אפשר לסמוך יותר על אבא שיעיר אותנו".
חינוך לעזרה בבית
ומכאן לאחת התלונות המצויות של הורים: הילדים אינם עוזרים בשום דבר בבית, ומתעצלים לסייע בכל הנדרש מהם. שוחחנו, נזפנו, הענקנו פרסים, ומאומה לא הועיל. מה עוד ניתן לעשות כדי לחנך את הילדים לשאת משהו בעול העזרה בענייני הבית?
כדי לחנך את הילדים לשאת בנטל של הבית, יש להתחיל להרגילם לכך כבר מהגיל הרך - לפי כוחם ויכולותיהם. בבתים רבים מצוי שבעוד הילדים בגיל הרך, מרוב טוב לבם של ההורים, אינם מבקשים לעולם מהילדים לסייע ולעזור בבית. ולעיתים, אפילו כאשר אחד הילדים בא מיוזמתו בגיל הרך ומבקש לסייע (וליתר דיוק – להשתעשע) בשטיפת הבית או הכלים, מצוי שהאמא דוחה את בקשתו, משום שהילד "בעזרתו" רק מפריע ומעכב את העבודה.
אולם ב"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) נכלל הצורך להכניס את הילד למסלול עזרה בבית עוד מהגיל הרך, בהתאם ליכולותיו ורצונו מתוך אהבה ושמחה.
כך למשל, כשהאמא עוסקת בבישוליה, אמנם יכולה היא לקחת בכוחות עצמה תפוח-אדמה ואינה צריכה לשם כך את עזרת בתה בת ה-3. אך כדי להרגיל אותה לעזרה בבית, נכון שתבקש זאת מבתה, ובכך תשתף אותה בבישולים.
כך גם בהדחת כלים, ניתן לשתף את הקטנים שבגיל הגן להדיח את הכפות למשל, הם אמנם אולי ירטיבו את רצפת המטבח הסמוכה לכיור, אבל בכך מכניסים אנו אותם למסלול של עזרה בענייני הבית.
כמו כן, בעת יציאה לנסיעה משותפת לביקור קרובים או לטיול, על אף שההורים יכולים בקלות לקחת את כל החפצים ולהעלותם לרכב, הנכון הוא לחלק את החפצים בין הילדים כל אחד לפי גילו.
בדרך זו, עוד מהגיל הרך מפנימים הילדים ששותפים הם בענייני הבית, וכשגדלים ממשיכים לעזור ולסייע בדברים המשמעותיים יותר, כפי גילם וכוחם, כדבר המובן מאליו. מה גם שכאשר זהו ההרגל המשפחתי, מקבלים הילדים שמחת חיים מיוחדת, בהיותם חשים שותפים בעזרה בבית.
המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>