מי זה הרב הזה, שבמקום להזמין אותם להניח תפילין מציע להם בריכה?...

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שמות י"ד, י"ג).

בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה קיבלתי טלפון מידידי ר' יוסי פאלוך מירושלים. הבן שלו, צנחן בגדוד 85 במילואים, גויס לחזית. בביקורו אצל בנו גילה כי הוא שוהה עם עוד קרוב ל-700 צנחנים בתנאים קשים, ללא תנאים מינימליים הכרחיים, בהאנגר בצומת סירקין בפתח תקווה בדרכם לצנוח מעבר לליטאני בעומק לבנון.

אמרתי ליוסי שברגע זה אני מזמין את כל חברי הגדוד למגדל-העמק. בתוך כמה שעות פרקו עשרות אוטובוסים את מאות הצנחנים במוסדות "מגדל אור". פתחתי בפניהם את שערי הבריכה, ואמרתי להם להיכנס. הם הביטו עלי בתימהון. מי זה הרב הזה, שבמקום להזמין אותם להניח תפילין מציע להם בריכה?

כשיצאו, כבר היתה מוכנה מסיבה גדולה שערכנו לכבודם, בתופים ומחולות. באמצע המסיבה מקבל אחד הצנחנים טלפון מקרוב משפחה בצרפת, הנגיד היהודי אלן גרין. אלן, יהודי בעל לב חם ושורשים עמוקים בארץ הקודש, התקשר לקרוב משפחתו, צנחן צעיר, לשמוע את הלמות לבבו ולבב העם.

מה התפלא אלן שבמקום לשמוע יריות הוא שומע דווקא קריאות שמחה ותרועות נגינה. "מה זה שם?", התפלא הנגיד. סיפר הצנחן הצעיר לאלן על כל התלאה שידעו בימים האחרונים כהכנה ללחימה, ועל הגאולה הזעירה בהוצאתם משם למקום מרעה ודשן במגדל-העמק.

אלן התרגש למשמע הדברים, והפתיע ואמר כי יש לו ספר תורה הנכתב בימים אלו בירושלים, וכי הוא תורם אותו למוסדות "מגדל אור". נעמדתי בפני מאות הצנחנים וקראתי בהתרגשות: "ראו נא איזו מתנה קיבלנו בזכותכם, ספר תורה".

* * *

הצנחנים פרשו לשנתם בחדרי הפנימייה המאובזרים. מיד יצרתי קשר עם הסופר מירושלים, וביקשתי שיבוא לכאן בדחיפות בשעה שבע בבוקר עם גווילי ספר התורה.

בבוקר השכם נכנסתי לחדר האוכל, שם סעדו את לבם כל חברי הגדוד, ואמרתי להם: "בחורים, המתנה שלכם הגיעה". פתחנו שולחן, והסופר פרס את גווילי ספר התורה לנגד עיניהם המשתאות והניח את הקסת והדיו לצדו.

הצנחנים הנרגשים נעמדו על רגליהם וכיסו את פדחתם בידיהם. נעמדתי מולם והתחלתי לומר להם מה היא תורה ומהי המשמעות של אות בתורה. ציטטתי להם את דברי הזוהר הקדוש – כי ראשי תיבות "ישראל" הם יש שישים ריבוא אותיות לתורה. לכל יהודי מישראל יש חלק בתורת חיים.

ואז שאלתי אותם: "במה אנחנו מתייחדים כיהודים?". צעק מי שצעק: "אמונה!".

"נכון", הסכמתי עמו, "האמונה בה'. זו הייחודיות והערכיות שלנו לעומת שאר הלאומים והעמים".

שאלתי אותם אם הם יודעים על קריעת ים-סוף. הם ידעו. "המצב שם היה קשה מאוד", אמרתי להם. חכמינו ז"ל מספרים (מכילתא בשלח) כי בעודם עומדים בין המצרים הרודפים אותם לבין ים סוף האימתני, המאיים להטביע אותם, נחלקו עם ישראל לארבע קבוצות.

קבוצה ראשונה סברה כי יש לזרוק את עצמנו לים. אין לנו עוד כוח לסבול. סבלנו די במצרים. לעומתם חשבה הקבוצה השנייה, הבה נחזור למצרים; אכן סבלנו, אבל זה עדיף מאשר למות כאן על שפת הים. הקבוצה השלישית גרסה כי יש להילחם. אולי אנחנו באמת חלשים לעומת המצרים, אבל חייבים להילחם בהם. והקבוצה האחרונה אמרה כי יש לצעוק על המצרים ולהפחידם.

"אומרת המכילתא כי אם נשים לב לדברי הכתוב, נמצא כי משה רבנו נתן תשובה ומענה הולם לכל הקבוצות. זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם: הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'. זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹּסִיפוּ לִרְאֹתָם. זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדו, נאמר להם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם. זו שאמרה נצווח כנגדן, נאמר להם: וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

"אז מה כן עושים בעת צרה כזו? 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, מַה תִּצְעַק אֵלַי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – וְיִסְעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם"". לכאורה, צריך הסדר להיות הפוך, קודם הוראה למשה רבנו לבקוע את הים, ורק לאחר מכן להורות לעם ישראל לנסוע קדימה. אומר "האור החיים" הקדוש, כי רק על ידי שיתעצמו באמונה וייכנסו לים קודם שייחלק, יגבירו את מידת הרחמים ויזכו שייעשה נס על ידיהם.

אמרתי להם: "כולנו יהודים מאמינים בני מאמינים, לכולנו אות וחלק בתורה. כל אחד יבוא עכשיו לסופר ויעשה אותו שליח לכתוב אות בספר התורה של כלל ישראל".

ישבו שם קיבוצניקים צעירים, ועיניהם נפערו לרווחה. מה? הם יכתבו אות בספר תורה? כולם נעמדו בשורה עורפית. כיפות הונחו על ראשיהם, ושפתותיהם מיללו תפילה מעומק לבם על הזכות הנדירה שנפלה בחלקם.

* * *

למחרת בערב הגיעה העת להיפרד. הם נקראו לחזית. ציידתי אותם במטבעות שמירה והסברתי להם את המושג של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים". הוספתי ואמרתי להם כי בזכות מידת הרחמים שהם עוררו בנטילת חלק בתורה, שעליה מובטחים אנו "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", ובזכות הצדקה שיתנו מיד לאחר המלחמה – כולם יינצלו.

בקשה אחת ביקשתי מהם: "אם דברנו יקום ותשובו כולכם בריאים ושלמים, לפני שאתם מתפזרים לביתכם, בואו לכאן להודות לה' ולברך 'הגומל'". הם הבטיחו.

לאחר יותר משבועיים, בשעת חצות ליל, אני מקבל שיחת טלפון ממפקד הגדוד, יוני. "כבוד הרב, הברכה שלך התקיימה. אנחנו יוצאים משתולה למגדל-העמק". מיד רתמתי את כל צוות המוסדות, וארגנו סעודה גדולה עם תזמורת, להודות ולהלל.

בשעה שתיים וחצי בלילה הם ירדו מהאוטובוס, לחצו ידיים וחובקו בחום. ביז'ו, אחד מהחבר'ה הטובים, סיפר סיפור מדהים: "קיבלנו משימה באחד הכפרים הלבנוניים. אחד מעמנו טעה והדליק פנס. מיד הבחינו בנו כוחות החיזבאללה וירו עלינו טיל נגד טנקים. פתאום הופיעו משום מקום שני סוסים וספגו את הפגיעה בגופם – ואנו את נפשנו הצלנו. אנחנו תולים זאת בברכה שלך, כבוד הרב".

מתוך הספר "אור השבת", מאת הרב יצחק דוד גרוסמן (הוצאת אלומות)