"במחלקה האונקולוגית פגשתי את היוגה צחוק לראשונה": כנרת סעיד בראיון מעורר השראה

כאשר כנרת ובעלה המתינו בתור לבדיקה במחלקה האונקולוגית, הם נחשפו לראשונה ליוגה צחוק – המקצוע שלימים הפך את כנרת ל"אלמנה צוחקת וסבתא מאושרת". בראיון מיוחד היא מספרת על אופן התמודדות מופלא במשך 9 שנים קשות, על יכולת מופלאה לצמוח מתוך הכאב, ועל האופן בו היוגה צחוק עזר לה, לבעל ולילדים, להתמודד עם המורכבות שבחייהם.

כנרת נולדה למשפחה מסורתית במושב אליכין. "למדתי בבית ספר מעורב, אך לא הרגשתי שייכת אליו", היא מספרת. "כשהייתי בת 12, אחותי הגדולה הכירה מדריכה בפנימיית בית יעקב ברכסים. ביקשתי מאחותי שתסדר לי דרך אותה מדריכה ביקור באותה פנימיה, ומיד כשהגעתי לשם, הבנתי שזהו המקום שבו אני רוצה להישאר וללמוד. הייתי בפנימיה כל השבוע, ואפילו לשבתות כמעט ולא חזרתי הביתה. במקום זאת, נהגתי לעשות בייביסיטר לילדים, בסמינרים לקירוב רחוקים".

כשהיתה בת 18, התחתנה כנרת עם בן המושב, שהתחזק אף הוא. "עברנו לגור בצפת, נולדו לנו שבעה ילדים, והדירה הקטנה שלנו הפכה לצפופה ביותר", היא מספרת. "קנינו דירה בפרויקט חדש, ובמקביל ניסינו למכור את זו שגרנו בה, ללא הצלחה. היינו צריכים לשלם באותה תקופה גם על הבית הקיים וגם על החדש, והלחץ הכלכלי הלך וגבר. בעלי, שעבד כשוחט ומשגיח כשרות, החליט לקבל אז הצעת עבודה של כמה חודשים כשוחט בחו"ל. היתה לו אמונה חזקה מאד, ועם כל הקושי, הוא חזר ואמר לי שיש כאן נקודה אלוקית שאנחנו לא מבינים, ושה' איתנו". חודש וחצי אחרי שנסע, החלו אצל בעלה של כנרת כאבים בגוף. "כשהכאבים לא פסקו, הוא הודיע על סיום תפקידו מוקדם מהצפוי, וחזר לארץ. כאן הוא עבר בדיקות שונות, עד שבסופו של דבר הגיעה הידיעה הקשה והכואבת על כך שהוא חולה בסרטן".

אשפוז במרכז, מגורים בצפון, בית, ילדים, עבודה ולימודים

ברגע אחד השתנו סדרי העדיפויות של בני משפחת סעיד. "נפגשתי עם הקבלן של הדירה החדשה, והבהרתי לו שאנחנו לכודים. תכננו למכור את הדירה, אך הדבר לא מצליח בינתיים. במקביל, היינו עסוקים מאד במחלתו של בעלי, ולא פנויים בכלל לדאוג לנושא", היא מספרת. "הקבלן מצידו, הציע שבמקום למכור את הבית הנוכחי שלנו, נמכור את הדירה החדשה, שמחירה עלה לבינתיים. בכסף שנקבל נוכל לרכוש את הדירה הסמוכה לדירה הנוכחית שלנו, וחיבור שתי הדירות הקטנות ייצור דירה אחת גדולה". קונים לדירה החדשה נמצאו מיד, וגם הרכישה של הדירה הסמוכה התאפשרה. "זה היה לא פשוט עבורי, לוותר על בית חדש ונוח, אבל מצד שני הדבר איפשר לנו להיות פנויים לדברים החשובים באמת - הבריאות והמשפחה. בעלי מצידו ראה את הטוב שבדבר, בכך שנשארנו קרובים לקהילה, למוסדות הלימוד ולעבודה שלי, ומבחינתו זה היה ממש חסד ה'".

במהלך ההתמודדות עם המחלה, עמדה כנרת מול כמה חזיתות. "בעלי היה מאושפז בתל השומר, ואני השתדלתי להיות לצידו ככל האפשר, אך יחד עם זאת, היה עליי להיות גם עם הילדים בבית בצפת, וגם בעבודה", היא מספרת. "הדבר לא היה קל, ומהר מאד הבנתי שאני זקוקה לעזרה כדי לעמוד בהתמודדות הזו. פניתי לרופא המשפחה, והוא הפנה אותי למרכז לבריאות הנפש. דרכם, התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית, והשיחות איתה נתנו לי את הכוח להמשיך. יכולתי לבכות ולפרוק את הקשיים אצלה, בבחינת 'דאגה בלב איש ישיחנה', והיא גם נתנה לי כלים להתמודדות הלאה". בהנחיית הפסיכולוגית, החלה כנרת לכתוב במחברת מיוחדת רשימת תודות. "בתחילה לא התחברתי לרעיון", היא מודה, "אבל היא הסבירה לי שהכתיבה משחררת, וכך מצאתי את עצמי כותבת בסיום כל יום, רשימה קצרה על נקודות אור שראיתי בו. עד היום אני שומרת את המחברות האלו, והרגל הכתיבה הפך אצלי מאז לדבר שבשגרה".

שינוי נוסף שהתרחש בחייה של כנרת, הגיע אף הוא בעקבות חיפוש הכלים להתמודד עם המחלה. "כשהייתי במצב של עומס גדול מאד, וקרע בין הבית לבית החולים, אמרה לי הרבנית עימה התייעצתי: 'את חייבת לעשות משהו שיעשה לך טוב, משהו שיתן לך כוחות'. באותו זמן חברה הציעה לי ללכת לקורס לחשיבה חיובית המתקיים בבני ברק. לא הצלחתי להבין איך אפשר לעשות דבר כזה מורכב כשאני בהתמודדות כה גדולה, אך כששאלתי את בעלי, הוא דווקא תמך ברעיון. התחלתי לנסוע פעם בשבוע מצפת לבני ברק, כשאני יוצאת ב-11:00 בבוקר, ושבה הביתה ב-2:00 בלילה. ההשקעה היתה אמנם גדולה מאד, אבל הקורס הזה היה עבורי מתנה לחיים. התמלאתי בכוחות שלא ידעתי שקיימים בי, והתחלתי לעשות עבודה פנימית מדהימה של ראיית טוב, והבנה איך הקב"ה נוכח בכל רגע בחיי".

בנוגע לילדים, גם להם דאגה כנרת לטיפול רגשי. "אמרתי להם שזו לא בושה, אלא כיף, והסברתי להם שכמו שהגוף מוציא פסולת, כך צריך להוציא גם את הפסולת והכאב מהנפש. בנוסף, דאגתי להם לחוגי דרמה, והם הופיעו בסרטים של 'ניצוצות של קדושה'. הדברים האלה נתנו להם כוח ויכולת להתמודד".

דווקא בתוך הצרה, יש צהר לחיים חדשים

באחת הפעמים בהם היתה כנרת בבית החולים יחד עם בעלה, נכנסה לחדר ההמתנה אישה, שהודיעה לכולם שעכשיו צוחקים, והחלה לצחוק בקול רם. "ניגשתי אליה וביקשתי שתצא. לא היה נראה לי מתאים לצחוק במקום כזה", היא מספרת. "אותה אישה הסבירה לי שהיא מתנדבת קבועה במקום, שמעוניינת לעודד את החולים ולשמח אותם באמצעות הצחוק. כאשר הסכמנו לנסות זאת, מצאנו את עצמנו תוך דקות ספורות מתגלגלים מצחוק. בעלי כל כך התחזק מכך, עד שכאשר יצאנו משם, הוא ביקש שנקבע את התור הבא לבדיקה, דווקא ביום ובשעה שהמתנדבת הזו נמצאת. גם להשתלת מוח העצם שהוא עבר, ביקשנו ממנה להגיע, והיא עזרה לנו להירגע דרך הצחוק".

אותה מתנדבת הציעה לכנרת ללמוד יוגה צחוק. "היא אמרה לי שלא קיימות מדריכות כאלה בצפון, ושמעבר למה שהדבר יתרום לי אישית, אוכל גם להפוך זאת למקצוע. בעידודה, נרשמתי לקורס יוגה צחוק בבני ברק, ושוב מצאתי את עצמי בנסיעות כמעט יום שלם, על מנת להגיע ללימודים. בקורס למדנו דרכים ותרגילים לייצר צחוק, ועל השפעתו המבריאה של הצחוק בחיינו. הובאו בו גם מאמרים תורניים בנושא, והדבר תרם לצד ההשקפתי שמאחורי הדברים. התחלתי לנסות זאת על הילדים בבית, והדבר באמת נתן כוחות, והפוגה מהקושי הגדול".

לגבי דרך הפעולה של היוגה צחוק, מסבירה כנרת כי "יוגה צחוק בנויה על צחוק שתחילתו מזויף. המוח אינו מבחין בכך, ומתחיל, למרות הזיוף, להפריש חומרים טובים לגוף. כך מתחיל תהליך שחרור, שבסופו נולד צחוק אמיתי, והאדם מגיע לתחושת נינוחות".

(צילום: shutterstock)

במהלך שנות המחלה זכו בני הזוג סעיד לחתן שתי בנות, לחגוג ביחד שלוש בר מצוות, ואף לראות נכדים ראשונים. "שבוע אחרי בר המצווה של הבן השלישי, אחרי 9 שנים של התמודדות עם המחלה, החזיר בעלי את נשמתו ליוצרה", משחזרת כנרת. "אחרי הפטירה היתה תקופה קשה של אבל ותחושת ריק, אבל ידעתי שיש לי אחריות כלפי המשפחה שלי, והחלטתי שאני חייבת לצמוח. לאורך כל תקופת המחלה למדנו הרבה מאד, בעלי ואני, על כך שהכל מדויק מאת ה', ושדווקא בתוך הצרה, יש צהר לחיים חדשים. השתדלתי תמיד לחיות עם התובנה הזו, ועכשיו היא זו שעזרה לי להרים את עצמי מתוך השברים".

עוד כשהיה בעלה בין החיים, בנתה כנרת יחד עם הפסיכולוגית שאצלה ביקרה, תוכנית מגירה ליום שאחרי. "לאחר הפטירה נזכרתי בתוכנית המגירה שלי, פתחתי אותה בשקט, וגיליתי שיש לי חזון מסודר שעליי ליישם. בין כלל התוכניות שהוגשמו, החלטתי לפתח את העסק שלי באופן מעשי. כיום אני מעבירה סדנאות צחוק במקומות רבים, ויש לי גם מועדון יוגה צחוק בצפת, שאליו מגיעות נשים למפגש שבועי באופן קבוע".

"אני משתדלת לצחוק כל יום", היא מסיימת, "דווקא העיסוק שלי מחייב אותי להוות דוגמא אישית לכך". מול סיפור חייה הלא פשוט, הדבר אינו מובן מאליו. "בוודאי שיש לי גם ימים קשים", היא ממשיכה, "אך הנקודה היא להכניס את הקב"ה כשותף מלא בחיים שלנו, ולהאמין מכל הלב שאין רע יורד מלמעלה. כאשר יהודי מודה לה' על הטוב שבחיים, ומאמין בכך, שולחים לו סיבות נוספות להודות עליהן. הבחירה היא בידיים שלנו, ואני משתדלת בכל רגע מחדש לזכות לחיות בתחושה הזו, ולשמוח".       

המייל של כנרת - kinerets770@gmail.com