הדוגמה החיה ששימשה את הרב גרוסמן טרם הקמת מגדל-אור

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב)

הימים לאחר שנות הזוועה, ימי השואה האיומה שכילתה שליש מאחינו בית ישראל. בארמונטייר שבצרפת זרחה השמש מחדש, ותקומת ישראל פיעמה בלבו הגדול של רבנו גרשון ליבמן זצוק"ל. הוא הגבר שהקים עולה של תורה ויהדות בצרפת, והשיב נשמות לגופים שהיו בבחינת העצמות היבשות.

באותם ימים הרי גורל שלאחר תהפוכות עולם היה לצדו דודי היקר באדם, רבי ישראל דוד נייוויונר זצ"ל – חתנו של סבי, רבי זלמן גרוסמן זצ"ל, והיה כולו איש של מסירות נפש.

העולם היה שומם, והם הבינו כי לא די להם בפליטים והשרידים שבצרפת. קם אפוא רבי ישראל דוד ונסע למרוקו ולעוד ארצות ערב, עד שהקים את קיבוץ הגלויות הגדול ביותר – ישיבת "בית יוסף" שבארמונטייר.

צלה של נובהרדוק סכך על הישיבה ומייסדיה. נובהרדוק הדגישה את שפלותו של האדם. "היצר הרע", היה אומר רבנו גרשון, "מרחיק את האדם מן האמת, אף מעוות כליל את מוחו, זה הופך להיות עבד לרצונותיו. רק אם מבטל האדם את רצונו, הוא יכול להרים ראש נגד העולם והיצר".

והם הרימו ראש. קראו תיגר נגד היצר ותחבולותיו, נגד השטן ודרכיו. דבר לא עמד בפניהם כשיצאו להציל נפשות. קיץ וחורף, יום ולילה לא הפריעו להם בעבודת הקודש. הם משו נפשות רבות מבוץ החיים והכניסו אותן לשערי קדושה ואורה.

זכה רבנו גרשון וזכה רבי ישראל דוד, שעד היום תלמידים רבים ומשפחות רבות בישראל חבים להם את חייהם הרוחניים והגשמיים גם יחד. הם העמידו אותם על רגליהם, ביססו אותם באמונה ונטעו בהם נטיעות של שמחה ותקווה, אורה ויהדות.

* * *

בפרשתנו, פרשת קבלת התורה, אנחנו למדים על ההכנה של בני ישראל למתן תורה. "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".

המפרשים על אתר מתעכבים על פשר הכתוב, הלוא בפסוק הקודם כבר נאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". לשם מה אפוא חוזר הכתוב ומספר כי נסעו מרפידים ובאו למדבר סיני?

"רפידים", דרשו חז"ל מלשון רפיון. בפרשה הקודמת, פרשת בשלח, נאמר (שמות י"ז, ח'): "וַיָּבוֹא עֲמָלֵק... וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים". דרשו חז"ל (תנחומא בשלח כ"ה): "אין רפידים אלא שרָפו ידיהם מן התורה". ואילו כאן, בבואם אל הר סיני, דווקא נשמטו מרפידים, מהרפיון – וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים. ונאמר בפסיקתא: "ולמה נקרא שמה רפידים? שרָפו ידיהם מן העבירות", כי הדרך לקבלת התורה היא לעזוב את הרפיון והחטא ולחבור לתורה.

עוד תנאי יש לקבלת התורה, כדרשת חז"ל (שמות רבה י"ט, כ"ו): "מי מקיים את התורה? – מי שמֵשִֹים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכול". התורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול. שמא יחשוב האדם כי יבוא עם נפש רחבה וינסה ליטול את התורה? לא ולא. התורה אינה נקנית בנפשו של האדם, אלא אם כן ישים עצמו כאותו מדבר, הריק מכל דבר ונגיעה אישית.

התנאי השלישי הוא שיהיה עם ישראל אחד. "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד", אמר יעקב לבניו עת גילה להם את קץ הימים, והם ענו לו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד".

התורה היא כללות בני ישראל, וישראל ראשי תיבות "יש שישים רבוא אותיות לתורה". התורה אינה נחלת היחיד אלא נחלת הכלל. אם בני ישראל שרויים באחדות, יכולים הם לקבל את התורה, אם לא – ואין הם יכולים להשיג אותה.

שלושת התנאים האלו לקבלת התורה נרמזו בפסוק בפרשה. "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – כדי לקבל את התורה שומה היה על בני ישראל לברוח מהרפיון, להניח את העבירות שבידם ולחבור לתורה. "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" – בני ישראל שמו עצמם כמדבר הזה שהכול דשין בו (עירובין נ"ד, א'), וקיבלו במתנה את התורה. "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – דרשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, כי זה היה תנאי לקבלת התורה.

* * *

בימי הראשונים במגדל-העמק של שנת תשכ"ח, לשם נשלחתי בהוראתו וציוויו של מורי ורבי רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, עמדתי בפני שוקת שבורה: מחד היה רצון עז להנחיל את התורה, ומנגד היה קיפאון בקרב בני הנוער.

קמתי וטסתי לצרפת לעמוד מקרוב אחר הקירוב האדיר של דודי היקר זצ"ל, שהיווה עבורי דוגמה חיה. ראיתי מקרוב את פעולות הקירוב של רבנו גרשון ורבי ישראל דוד ועמדתי כמשתומם. לא דיברו עמם על קירוב ולא על קום ועשה, אלא פשוט יישמו הלכה למעשה את מצוות ה' בהידור הגדול ביותר ובאהבת ישראל עצומה שפיעמה בקרבם. התלמידים, שהגיעו מבתים מסורתיים וראו דוגמה ואות, סמל ומופת ליראת השם, נשבו בקסמיהם ונותרו לשבת בחצרות בית ה'.

לא היה כל צורך לנסוע ברחובות ולחפש אחריהם – פשוט פתחו את השערים ונתנו לכל אחד להיכנס, ואלו הגיעו ונשארו, הציצו ונפגעו. ביקשתי מרבי ישראל שיבוא עמי ארצה ויעזור לי בימים הראשונים, והוא הסכים. הוא הגיע ועמד בראשות הישיבה בימיה הראשונים, וזכות הראשונים עומדת לו ולזרעו אחריו עד עולם.

מאז ועד היום הזה, קרוב ליובל שנים, הגיעו אלפים של תלמידים, הציצו ונכוו, הסתכלו ונושעו – והכול בזכות אהבת ישראל ששולבה במסירות נפש של עזיבת הרפיון, חיבור אמיתי לתורה מתוך הכנעה וענווה.

מתוך הספר "אור השבת", מאת הרב יצחק דוד גרוסמן (הוצאת אלומות)