שלל עצות בחינוך הילדים מהרב זמיר כהן

מצוי שהילד הסקרן שואל שאלות שההורים חשים חוסר סבלנות לענות עליהן, או משום שלהם עצמם התשובה אינה ברורה, או משום ששקועים הם בעיסוקיהם החשובים ושאלה קטנה וטורדנית זו מציקה להם.

הורים אלה עלולים מבלי משים להתייחס לילדיהם כאל חפצים חסרי הבנה ורגש. הם יאמרו להם לבוא איתם כעת מבלי לומר להם שמדובר בנסיעה לאירוח בשבת אצל סבא וסבתא, ומבלי לשתף אותם בשום פרט הנוגע לחייהם של הילדים.

אולם הורים החפצים בעתיד בריא וטוב לילדיהם, מהנכון להם להקפיד גם על פיתוח חשיבת כל ילד וילד בפני עצמו, באמצעות מענה פרטני לשאלות המעסיקות כל ילד, ובשיתוף הילדים בכל מה שאפשר וטוב לשתפם.

הנה קטע מהספר הנפלא "אוהל יעקב ולאה" (עמ' 35): "יש לענות לשאלות הילד, לקרב הדברים לדעתו, ולא לדחות אותו באמירה: 'כשתגדל תבין'. הסקרנות של הילד, הוא ניצני בַּקָּשַׁת החכמה של המבוגר. ילד הגדל בעולם תמוה ובלתי מובן, אור שכלו כבה, והחכמה נעשית מיותרת בעולמו. לא נתפלא אם אחר כך הוא לא יתעניין בלימוד.

פיתוח כוחות השכל מתחיל מהילדות ממש, יש לתת הסבר פשוט לילד על הנעשה עמו, לידע אותו במאורעות שהוא בהם, ולא להוביל אותו בעולם סתום ונעלם, ומקרים בלתי מובנים.

ילד מרגיש השתתפות עמוקה במאורעות השמחה, או חלילה הצער - שבמשפחה, והוא מבקש להבין את תוכנם. אם לא ניתנת לילד הרגשת שותפות ע"י הסבר ושיחה, הוא נפגע קשות, ונוצר ריחוק מסוכן בינו לבין מחנכיו".

והדברים נפלאים למתבונן.

צורת ההמחשה המומלצת

כאשר באים ללמד את הילד ערכים חינוכיים, מן הנכון למצוא את העיתוי הנכון שבו האווירה הכללית תגרום להפנמת אותו מסר חשוב, ולהשתמש בהמחשות שונות, מסקרנות ומעניינות, שיגרמו לו להתעניין ולרצות לדעת, ובכך יפתח לבו לקבל את הדברים.

יסוד נכבד זה נלמד מהנאמר ב"הגדה של פסח" בעניין הבן שאינו יודע לשאול:

"...ושאינו יודע לשאול - את פתח לו [היה אתה היוזם]. שנאמר (שמות יג, ח): 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא [מבלי שישאל] לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם'.

יכול [יספר לו על יציאת מצרים] מראש חודש [ניסן]? תלמוד לומר: 'בַּיּוֹם הַהוּא' [ביום שבו היתה יציאת מצרים].

אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום [מאחר חצות היום של ערב החג, בשעה בה מקריבים את קרבן הפסח]?

תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בַּעֲבוּר זֶה' [המילה "זה" מורה על הצבעה באצבע]. בעבור זה - לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך [חובת סיפור יציאת מצרים לבנך היא בשעה שתוכל להצביע על המצה והמרור המונחים על השולחן וממתינים לאכילתם]".

ומדוע נאמר עקרון חינוכי זה דווקא בבן שאינו יודע לשאול, האם אינו נכון בכל ארבעת הבנים?

ללמדנו יסוד גדול בחינוך, לפי סוד תכונות נפש האדם.

בן שיוזם מעצמו ופונה לאביו בשאלה, גם אם הוא פונה בהתרסה, הרי הוא כבר סקרן לשמוע מה ישיב לו אביו. לכן אין הכרח להמחיש עבורו את התשובה בשעה שהאב משיב לו. אבל מי שאינו חש צורך לשאול, יש להשתמש עבורו בהמחשות שיעוררו את סקרנותו ויגרמו לו להתעניין, משום שרק כך יפתח לבו לקבל את הדברים. לפיכך מורה האב באצבעו ואומר: בעבור זה!

אולם גם לבחירת סוג ההמחשה, יש לייחס חשיבות רבה. ולפיכך, לא די בהמחשה כדוגמת הכנת הכבש בערב החג לקראת הפסח, שהרי למי שאינו מבין את משמעות העשייה הגדולה הזו, נראית ההכנה והצלייה כעול מכביד. אלא יש להקפיד על המחשה הקשורה להנאה משולחן הסדר הערוך בנוי ובהדר. וזהו: "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

כך הורה המזהה בבנו תכונות אנוכיות, יקח אותו בערבי חגים למקומות בהם מחלקים ארגוני החסד ארגזי מזון לנזקקים, והמזהה בבנו אדישות ללימוד תורה יקח אותו לאירועים בהם נראים גדולי התורה בכבודם ובתפארתם, וכך בכל ענין.

הלימוד מהבן שאינו יודע לשאול

יסוד נוסף, באשר לגישה נכונה בחינוכו של ילד מרדן ומתריס, יש ללמוד מהכתוב בארבעת הבנים שבהגדה של פסח.

לכאורה מפליא הדבר, שאת אותו הפסוק שאנו אומרים לבן הרשע כמענה לשאלתו המתריסה, אנו אומרים גם לבן שאינו יודע לשאול: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

ובפרט שבפסוק זה מופיעה המילה "לי", המרמזת על הוצאתו של הבן הרשע מן הכלל: "לי - ולא לו". וכי יעלה על הדעת שהבן שאינו יודע לשאול זהה במעמדו לבן הרשע?!

אולם התשובה פשוטה וברורה, ומלמדת יסוד גדול בחינוך ילדים.

מהשוואת התשובות עולה כי הבן המתריס, אינו שונה מהבן שאינו יודע לשאול.

גם הוא, המתריס, בסך הכל אינו יודע לשאול, ולכן אל לנו לכעוס עליו. הוא אינו יודע כיצד לשאול, ולכן הוא שואל בדרך של התרסה. משהו מציק לו בתוכו, הוא ממורמר משום בערה טבעית הקיימת בתוכו וגורמת לו חוסר שקט, או משום שחש פגוע ממישהו, ועל כן הוא מתריס.

לפיכך, התשובה לשני הבנים זהה בתוכנה, ושונה רק בדרך אמירתה.

בן הנראה כבוי, שאינו מתעניין בדרך חיים נכונה, משום שהוא באמת אינו יודע לשאול, את פתח לו. גרה את סקרנותו והובל אותו לידיעת התשובה. וכשאתה מסביר לו את הנכון ואת הטוב, אל תנקוט במילים שעלולות להלחיצו, אלא רק זרע בלבו את זרעך ותן לו לחשוב על הדברים.

לכן בהסבר לבן שאינו יודע לשאול נאמרה רק לשון הפסוק: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". בעוד לבן המתריס יש להרחיב את התשובה. לנער זה, המרדן בטבעו, יש להסביר מה הוא עתיד להפסיד אם לא ילך חלילה בדרך ה', ומה ירוויח בעולם הזה ובעולם הבא כאשר ילך בדרכו הנפלאה של בורא העולם.

רק כך, כאשר נחנך כל נער על פי דרכו, נגרום לשניהם לבחור ללכת בדרך טובה.

סבלנות

בדורות הקודמים, הכל היו רגילים לתהליך ארוך בדרך להשגת דבר מה שרצו בו, ומתוך כך היו סבלניים בכל תחום מבלי לרטון ולכעוס מדוע הדבר כבר אינו נעשה, והיו בעלי סבלנות גם בחינוך הילדים. אולם עם התפתחות המכשירים המשוכללים בעולם, הורגלנו להשיג במהירות מה שבעבר ארך זמן. כך בנסיעות, בבישול ובאפיה, ואפילו במים רותחים זמינים לשתייה בכל רגע.

הרגל נעים זה, החוסך זמן רב, עלול לגרום להורים ולמחנכים חוסר סבלנות וסובלנות בחינוך ילדים, מבלי שיחושו בגורם לכך.

ואכן, ישנם הורים המצפים ודורשים מילדיהם להשתנות שינוי מוחלט באופן מידי במה שטעון שיפור. אך זו טעות. וכי ההורה הבוגר הזועם על בנו משום שלא השתנה מיד וחזר שוב על המשגה, משתנה הוא עצמו כל-כך מהר? מדוע אם כן הוא דורש מהילד מה שאינו דורש ומצפה מעצמו?

בחינוך ילדים יש להתאזר בסבלנות. להדריך ולהסביר, ולחזור ולעורר על הדבר בזמן הנכון ובדרך הנכונה, עד להפנמת הדברים בלב הילד. כל בניה יציבה וקבועה בעולם מתבצעת בשלבים, והסבלנות משתלמת.

חינוך לעין טובה

כל הורה חפץ שילדיו יהיו בעלי עין טובה וממילא יהיו הם עצמם ילדים טובים ומלאי שמחת חיים. שהרי אדם המביט בעולם בעין טובה, רואה את העולם באור חיובי, משום שמבטו ממוקד תמיד בצד הטוב שבכל אדם. ומי שחש שהכל טוב סביבו, נעשה אדם טוב בעצמו, וגם נעשה אדם שמח.

ומהו הגורם המשפיע ביותר על הילד להביט בעולם בעין טובה?

גישתם של הוריו כלפי העולם.

הנה דברי האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבי החינוך" (עמ' כג):

"בית שהתרגלו בו להסתכל תמיד על הכל ועל כולם מתוך מבט חיובי, רואים בכל אדם את הצד החיובי שבו, ומדברים רק על החלק החיובי, משפיע על הילדים באופן עקיף השפעה חיובית יתירה לרצות רק את הטוב.

לעומת זאת, יש בית שמבט ההורים הוא בעיקרו שלילי, רואים בכל אדם רק את צדדיו השליליים וחולשותיו, מוצאים בכל אחד חסרונות וכו', על ידי זה מולידים בצאצאיהם נטייה שלילית לחשוב ולראות רק רע. ואם כל בני האדם רעים, הרי זה בטבע שגם הילדים ירצו להיות רק רעים...".

הרי לנו שהדוגמא האישית של ההורים בזווית מבטם על העולם, מהווה גורם מרכזי בחיי הילדים בבניית זווית מבטם על העולם, ומשפיעה גם על תכונותיו של הילד עצמו.

אם המבט רע, סבור הוא שכל העולם רע, ומאחר שלהיות רע - זהו המצב הרגיל בעולם, וכולם 'לא בסדר', אין לי ברירה אלא להיות גם אני כזה כדי לשרוד, או פשוט כדי להיות כמו כולם...

אולם אם המבט טוב, אף הוא עצמו נעשה טוב, וממילא שמח וטוב לב.

הרחק משכן רע

מצוי וטבעי בין שכנים, שילדי המשפחה משחקים עם ילדי השכנים לאחר חזרתם מהלימודים. על ההורים מוטלת חובה לפקוח עינים ולראות מי הם השכנים ועם מי ילדיהם משחקים בשעות אחר הצהריים ובימי החופשה. ובמידה שמתעורר חשד או חשש, יש לכוונם עוד מהגיל הרך לבחור לשחק אך ורק עם ילדים טובים המהווים דוגמא טובה, ואינם נחשפים לתכנים מקלקלים, לבל ישפיעו עליהם לרעה ח"ו.

להשפעת הסביבה על חינוך הילדים יש לייחס חשיבות כה רבה, עד כדי כך שלעיתים יש לעבור דירה לשכונה אחרת ואפילו לעיר אחרת, ובלבד שהילדים לא יתחברו ולא יושפעו מחברים מקולקלים. אמנם מדובר בהחלטה לא קלה, בפרט כאשר מקום העבודה סמוך לבית, אך ישנם מצבים שבהם אין מנוס, ועדיפה טרחת הנסיעה הארוכה למקום העבודה, מסבל וייסורי ילד שהולך חלילה בדרך רעה.

יש לתת את הדעת על האווירה החברתית בסביבת המגורים בעוד הילדים רכים וניתן לבנותם נכון ולשומרם מחברים רעים, ולא להמתין לגיל הנערות ולהיזכר שעלינו לעבור דירה כאשר כבר מאוחר. וכבר אמרו חכמים (תמיד לב ע"א): "איזהו חכם? הרואה את הנולד".

לדבר בשבח המחנכים

טוב ונכון לציין לשבח מידי פעם בפני הילד את מעלת בית הספר שבו הוא מתחנך, ואת מעלת המורה בפרט, במעלות נכונות ואמיתיות. כך נעשה הילד גאה במקום לימודיו, וליבו נפתח להעריך את מחנכיו ולקבל את ערכי המוסר שהם מבקשים להנחיל לו.

לכן, גם אם יש להורים דברי ביקורת מוצדקים על איש מאנשי הצוות החינוכי, אין להשמיע זאת בפני הילד, ובעיקר להיזהר מדברי לעג ועלבון. שהרי ילד ששמע מהוריו עד כמה המורה חסר דעת, אינו אדם ישר ופועל מתוך אינטרסים אישיים, כיצד יתייחס מעתה למורה זה?

לפיכך כל דברי ביקורת שיש להורים כנגד בית הספר או המחנך, ייאמרו ויוסדרו רק בין ההורים לבין המחנך, ואף פעם לא בפני הילד. ואם הילד מתלונן תלונה הנראית צודקת, יגיבו ההורים שעליהם לבדוק את הטענה ויעשו כל שביכולתם לעזור. (וראה עוד בענין זה בפרק "תשובות לשאלות מצויות" - "כשהמורה אשם...").  

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.