במחשבה תחילה לפרשת משפטים: למה ביקש גדול הדור מראש העיר למנוע את ההפגנה?

"אתמול שרתי בשלוש חופות בזו אחר זו", מספר זמר לחברו, "ושימחתי שבעה לבבות".

"שישה לבבות", מתקן אותו החבר. "שלושה זוגות כפול שניים".

"שבעה לבבות", מדייק הזמר. "מה נראה לך, אני שר בהתנדבות?!"...

* * *

"ואנשי קודש תהיון לי", מצווה אותנו התורה בפרשתנו.

אתם שואלים איך נהיים אנשי קודש? תסתכלו בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו".

מפרשים רבים עומדים על הקשר שבין שני הדברים: אנשי קודש והימנעות מטרֵפוֹת. אבל איך נהיו הכלבים מחותנים כאן? מדוע דווקא הם מקבלים את בשר הטרפה?

לבטח כולכם מכירים את דברי רש"י: "לימדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות י"א, ז') 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' - אמר הקב"ה 'תנו לו שכרו'".

ואם הכלבים היו נובחים בעת שיצאו ישראל ממצרים – האם הייתה נמנעת יציאת מצרים?!

אירוע מיוחד לכבודה של תורה נועד להיערך בבית כנסת מסוים בירושלים, מארגני האירוע היו נרגשים למשמע ההודעה מביתו של הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, שהוא יגיע במיוחד מבני ברק לכבד בנוכחותו את האירוע. באותם ימים נכנס ר' אורי לופוליאנסקי, אז ראש העיר ירושלים, לביתו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב לקבל את הוראותיו במספר נושאים ציבוריים שעמדו על הפרק.

הגרי"ש ביקש ראשית לכל בקשה: הגיעה לאוזניו שמועה שמספר "קנאים" מבקשים להגיע לבית הכנסת הירושלמי בשעה שיגיע אליו הגראי"ל שטיינמן, כאשר בכוונתם להפגין במקום ולמחות נגד הגראי"ל, בשל עלילות שווא שבגללו חלילה מתגייסים בחורי ישראל לצבא (לנח"ל החרדי).

"אני מבקש ממך", ביקש הגרי"ש מראש העיר, "שתדאג למנוע את המחאה הזו".

"במשך שנותיי בעסקנות ציבורית קיבלתי מספר פעמים הוראה מהגרי"ש אלישיב, שעלי לשאול אותו מה שאני לא מבין" – סיפר לימים לופוליאנסקי – "וכך עשיתי גם הפעם: 'אז כמה חבר'ה צועקים, למה צריך להתרגש מהם?'

"הגרי"ש ענה לי בשאלה: 'אתה הרי יודע שאת בשר הטרפה שיש לנו אנו מצווים להשליך לכלבים, הסיבה לכך היא הכרת הטוב לכלבים שלא נבחו בעת שיצאו ישראל ממצרים. ולכאורה, הרי גם לו היו הכלבים נובחים – לא הייתה נמנעת יציאת עם ישראל ממצרים, מדוע באמת מגיע לכלבים שכר על שלא נבחו?

"'משום שכשהכלבים נובחים - זה לא נעים!

"'חוץ מהעובדה שהגראי"ל שטיינמן הוא מגדולי התורה והוא צדיק גדול', הסביר הגרי"ש אלישיב, 'הוא אחד היהודים הכי עדינים שאני מכיר. תדאג שלא ימחו נגדו. זה לא נעים!'".

את השאלה הנפלאה בפשטותה ששאל פוסק הדור והתירוץ מאיר העיניים שלו – שמעיד על עדינות נפשו של הגרי"ש אלישיב לא פחות משהוא מעיד על הגראי"ל שטיינמן – אנו יכולים וצריכים לקחת לחיי המעשה.

לא פעם אנו נתקלים במצב רגיש ועדין שמזקיק אותנו להתאמץ, לטרוח, לפעול מאחורי הקלעים כדי למנוע התפתחויות בלתי נעימות. או אז מתגנב היצר לחדר האחורי שבלב ושואל: מה כבר יכול להיות? נותיר את המצב להתגלגל מאליו ונראה כיצד יתפתחו הדברים.

גם כשכלב לא נושך, אלא רק נובח – זה לא נעים!

את ההרגשה הלא נעימה הזו – כדאי למנוע כשניתן.

* * *

אם הכלבים זכו לשכר לדורי דורות רק על כך שנמנעו מלנבוח, אף על פי שנביחתם לא הייתה מעלה ולא מורידה מאומה לגבי יציאת בני ישראל ממצרים ביד רמה, על אחת כמה וכמה יהודי שיכול ומתאמץ למנוע מראש אי נעימות מחברו – בעיקר כאשר השני אינו יודע על המאמצים שנעשו עבורו.

בדרך אפשר ננסה לקשר בין תחילתו של הפסוק לבין סיומו: "ואנשי קודש תהיון לי", על ידי שתלמדו מ"לכלב תשליכון אותו". תמנעו מזולתכם אי נעימות מראש, תחליקו עבורו את הדרך ותיישרו את המהמורות הצפויות – כך נהיים "אנשי קודש", החושבים על השני.

המחשבה על הנוחות של הזולת, על הצער שיימנע ממנו, על ההרגשה הטובה שאולי הוא לעולם לא יהיה מודע בשל מי זכה לה - משמחת לא רק את לבו, אלא גם את הלב שלך. המאמץ עבור השני אינו "בהתנדבות", הוא משמח ומרחיב לבבות בתשלום מלא.

תנסו ותראו.