זו הסיבה שבגללה עזבתי: טור אישי אמיץ מנושרת לשעבר

רבים וטובים כבר כתבו ודיברו על התופעה הכואבת של "הנוער הנושר", ואין ספק שזו תופעה המטרידה הורים רבים בציבור הדתי על כל גווניו.

"למה זה קורה? למה דווקא הבן/ת שלי?! מה עשיתי לא נכון? במה נכשלתי?!", הם חושבים ללא הרף. "כמובן שהכל רצון ה' אך מה עושים בכדי למנועה את התופעה? איך אתן למתבגר/ת שלי מענה על כל הצרכים שלו ומה בכלל הצרכים האלו? "

כנושרת (לשעבר) אני רוצה לתת לכם הצצה חד פעמית לעולמם של הנושרים.  

כנערה נושרת לשעבר, ולאחר התבוננות רבה בעברי לצורך הסקת מסקנות, חשוב לי להביא לידיעת ההורים את הסיבות שלדעתי עלולות לגרום לילדים לרדת מהשביל ולרעות בשדות זרים.

אתחיל בסיפורי האישי. את המסקנות קל יהיה להסיק.

נולדתי במשפחה ברוכת ילדים, אבא רב, אמא עקרת בית למופת. הייתי מהקטנים במשפחה (ילדה תשיעית מתוך עשרה).

לא חסרו לי מעולם צרכים פיזיים כגון אוכל, בגדים וכדומה, אך כן חסרה לי תשומת הלב מהוריי ובמיוחד מאבי.

עוד בתור ילדה אני זוכרת כמה שיוועתי שהוריי יתייחסו אלי יותר. כמובן שהבית התנהל באופן תקין, תמיד אמרו 'שלום' יפה ולרוב הוסיפו גם חיבוק ונשיקה, אך אני הייתי זקוקה להרבה יותר מזה.

אני מציינת שמעולם לא ביקשתי מאבי תשומת לב באופן ישיר, כי בתור ילדה לא הבנתי שזה מה שחסר לי, אך בתוך ליבי פנימה נשמתי זעקה שיתייחסו אלי, שאבא ישב ויתעניין בי, שילמד איתי למבחנים, שיקשיב לי, שישאל ויתעניין איך הולך בבית הספר, מה קורה עם החברות ועוד.

אך כמובן שצרכים לא נעלמים וככל שבגרתי חיפשתי יותר ויותר תשומת לב, שיתעניינו בי באמת, שיחמיאו לי, יקשיבו לי ויראו לי אהבה.

זה התחיל בקשר הדוק עם החברות ובו בזמן שיטוט באינטרנט בבית, להורי לא היתה מודעת על הסכנות שבאינטרנט ולצערי נחשפתי לתכנים שאינם מתאימים לבת ישראל בלשון המעטה.

אני וחברותי התחלנו להסתובב ברחובות בשעות הלילה המאוחרות, מכיוון שהייתי ילדה תשיעית ולא היה עלי פוקוס, הורי מעולם לא הגבילו אותי עד איזו שעה להסתובב, היכן ועם מי. בהתחלה מדי פעם הם היו זורקים הערה על צורת הלבוש שכמובן השתנתה ועל ריח הסיגריות, אך בהמשך הם הבינו שזה נהיה רציני, פתאום אבי התחיל לראות אותי ולהבין שיש פה ילדה מיוחדת בפני עצמה ולא עוד אחת מ-10, אך זה היה מאוחר מדי.

לא מצאתי עוד טעם בדרך שהורי חינכו אותי, עשיתי רק מה שהרגיש לי טוב וכמובן שסוף סוף קיבלתי את תשומת הלב והאהבה שכ"כ ייחלתי לה - לצערי מהאנשים הלא נכונים.

ההידרדרות החלה גם בלימודים, כמעט ולא ביקרתי בביה"ס ואת התיכון סיימתי בקושי.

התקבלתי לשירות לאומי בעיר מרוחקת, רציתי עצמאות טוטאלית, דירה משלי והכל, אך רצה הקב"ה ודווקא שם, כנראה בזכות תפילותיהם של הורי, אחת מחברותי שכנעה אותי להגיע לסמינר ערכים. זה היה מדהים – גדלתי בבית דתי ותורני מאוד ובכל זה הרגשתי כאילו רק עכשיו אני מגלה את התורה ונפלאותיה. בעקבות הסמינר התחזקתי והתחלתי ללכת ליותר ויותר שיעורים והרצאות ובעקבותיהם ניתן להגיד שחזרתי בתשובה.

כיום אני שומרת תורה ומצוות, בת 26, נשואה ואם לארבעה קטנטנים הלומדים במוסדות חרדיים.

המסר מהסיפור שלי זועק, ובכל זאת ארשום אותו בקצרה:

תנו לילדים שלכם את תשומת הלב שהם זקוקים לה – גם אם זה הילד הלא יודעת כמה במספרו.

תרעיפו אהבה בלי סוף - כן, גם אתה אבא וגם אם אתה אדם עסוק מאוד וחשוב.

תחשפו את ילדיכם לעומקה הפנימי של היהדות, ולנוכחותו האוהבת של ה' בחיינו בכל רגע. זכרו שמציאות הקב"ה בעולם ואמיתות התורה ברורה לכם, אך לא בטוח שבאופן אוטומטי גם בילדיכם. תשקיעו בכך.

אני קוראת מליבי המדמם - הוציאו את האינטרנט מהבית שלכם, ולכל הפחות שימו הגנה ראויה.

הציבו גבולות ושימו לב היכן ילדיכם מסתובבים ועם מי.

ואני מסיימת בעצה החשובה ביותר: גם אם כבר יש לכם ילד שמתמודד, תדעו, זה לא סוף פסוק. אל תפסיקו להאמין בקדוש ברוך הוא וגם בו, ואל תפסיקו להתפלל.