שביתת רופאים: אם רופאים מצילים חיים, מדוע "טוב שברופאים לגיהינום"?!

"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כ"א, י"ט)

שביתת הרופאים השנייה והגדולה בתולדותיה במדינת ישראל התקיימה בשנת תשמ"ג, ונמשכה על פני 117 ימים. במהלך השביתה נטשו רופאים את בתי החולים ואף שלחו מכתבי התפטרות.

בהמשך המאבק, לאחר כישלון משא ומתן ושביתות אזהרה שהתארכו, הפעילו חלק מהרופאים נשק נוסף – שביתת רעב. המחאה החלה על ידי קבוצת רופאים בבית החולים "סורוקה", ובמהירות התפשטה לבתי חולים אחרים ברחבי הארץ, ובתקשורת תועדו רופאים שאושפזו בעקבות חולשה לאחר שלא אכלו, וחוברו לעירוי נוזלים.

בימים טרופים אלו התארגנו הרופאים במחוז הצפון לשבות בבית החולים "העמק" שבעפולה. כשעתיים לפני כניסת השבת החלטתי לשהות עמם. עם הקפוטה והשטריימל נכנסתי לבית החולים "העמק", והאווירה השתנתה מיד מקצה לקצה. במקום מריבות, ויכוחים ודיונים אינסופיים מה יהיה ואיך יהיה, קיבלו כולם את פני השבת בהתרגשות ודמעות.

חיש מהר ארגנתי קבלת שבת ציבורית, ואת סעודת ליל השבת פתחנו בשירת "שלום עליכם". מאות הנמצאים במקום שרו ומחאו כפיים. משפחות השובתים המורחבות, שהגיעו בהמוניהן להשתתף בהפגנה, פגשו במקום זאת בשבת עילאית שלא מעלמא הדין.

* * *

לאחר קידוש וחלוקת מיץ ענבים לרופאים השובתים, בעודם מחשבים אם מותר להם בהתאם לדרישות השביתה לשתות מיץ ענבים וכמה קלוריות זה מכיל – פתחתי ואמרתי להם בנועם ובחדווה:

"הכתוב אומר בפרשתנו, פרשת משפטים: וְרַפֹא יְרַפֵּא, דורשים חז"ל: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". נשאלת השאלה, אם אכן ניתנה רשות לרופא לרפאות, למה זה אמרו חז"ל במסכת קידושין (פ"ב, א'): 'טוב שברופאים לגיהינום'?!.

"ובכלל, יש להתפלא, מדוע מתבטאים חז"ל בצורה כה חמורה על רופאים שמתמסרים להציל חיים? והלוא ידועה האמרה (סנהדרין ל"ז, א'): 'כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'. הרי הם מצילים מאות ואלפים, ולמה זה דינם לגיהינום?

"גם מצינו כמה מחכמי התלמוד שעסקו ברפואה, רבי אמי, רבי ישמעאל, רבי חנינא בן-דוסא, רבי עקיבא, רבי חנינא בן-חמא ועוד. האם ניתן להתבטא עליהם, שחלילה הם יורשים גיהינום?

"מרא דארעא דישראל, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה אומר: 'רופא טוב, נאמן ומסור צריך להיות מוכן לוותר על עולם הבא שלו כדי להציל חולה. טוב ברופאים הוא מי שמוכן ללכת לגיהינום ובלבד להציל את הזולת'".

סיפרתי להם כי בירושלים התגורר ד"ר וולך הידוע, מנהל בית החולים "שערי צדק", והיה ביחסים טובים עם הרב זוננפלד. פעם אמר לו הרב בחיוך: "בגן עדן כולם מושלמים ולא צריך שום רופא, ואילו לגיהינום באות הנשמות השבורות, בלי יד ובלי רגל, ולשם צריך לשלוח את הרופאים שיטפלו בהם...".

הוספתי שאמי ע"ה אושפזה פעם ב"שערי צדק", וד"ר וולך שאל אותה, בתור נערה חרדית, איך היא מסבירה את דברי חז"ל הללו. בפקחותה הרבה ענתה אמא, כי בתפילת שמונה-עשרה יש ברכת "רפאנו ה' ונירפא". בברכה זו אנו מודים כי בורא העולם הוא רופא כל בשר, וזו הכוונה "טוב שברופאים", מי שמאמין רק בטו"ב (17) ברכות של תפילת שמונה-עשרה, ואינו מאמין בברכת "רפאנו", דהיינו שאינו סומך על בורא העולם שישלח לו רפואה, אלא מאמין ברופא וברפואה עצמה – יורש גיהינום.

אמרתי לרופאים השובתים: "כולם יודעים להעריך את מסירותכם ועבודתכם הנאמנה, ואם כדי להציל נפש אחת מישראל כדאי ללכת לגיהינום, ברור שלשם כך כדאי לסבול קצת בעולם הזה גם כן – אפילו שיש בעיות בשכר, ולא שחלילה לא מגיע לכם שכר", הוספתי.

סיפרתי להם כי ד"ר בופלס, שהיה ירא שמים ורופא נאמן, היה גובה כסף רב בביקורו אצל חולי ירושלים. פעם נשאל למה הוא "סוחט" את המשפחות הנמצאות במצב כה רגיש וקשה.

אמר הרופא: "כי מדוע 'טוב שברופאים לגיהינום'? כי אם נגזר על החולה חולי מסוים שיעלה לו סכום כסף מסוים עבור ריפויו, והרופא ב'טובו', מתוך רחמנות, מוותר ומבקש תשלום נמוך, הוא משאיר את החולה בחוליו עוד זמן רב, עד שהסכום שנגזר ישולם במלואו. לא כן אני", אמר ד"ר בופלס, "לוקח סכום הגון ומסלק מיד את המכאוב מהחולה. אכן, אותו רופא "טוב", שמשאיר את הפציינט בחוליו, שייך לגיהינום...".

השבת העילאית הזו נחקקה בלב כל משתתפיה, והתקשורת בישראל לא פסקה משך ימים ארוכים לדוש בזה.

* * *

בהמשך ימי השביתה התגלו סדקים במחנה: חלק מחברי ועדי הרופאים העלו טענות על חברים אחרים, שפתחו מרפאות פרטיות וניצלו את השביתה כדי להגדיל את הכנסותיהם האישיות. השביתה הסוערת הסתיימה רק כשהוצאו צווי ריתוק נגד הרופאים. בסוף, אגב, השתלם המאבק, והרופאים קיבלו תוספות שכר גבוהות.

לפני כעשור, בליל שבת, הזדמן מקרה חמור של פיקוח נפש בהול. היה צורך לנתח בניתוח חירום דחוף נער בן 16 בניתוח ראש. בליל שבת, לאחר הסעודה, התקשרתי לאחד מהרופאים הבכירים בצפון ששבת עמנו בשעתו ובמשך הזמן התקרב ליהדות, וביקשתי ממנו שיעשה ככל יכולתו להציל את הנער.

תגובתו הספונטנית היתה: "אעשה זאת מיד, כבוד הרב, אפילו תוך חילול שבת, כי כדי להציל חיים של אחרים אני מוכן גם להיכנס לגיהינום...".

מתוך הספר "אור השבת", מאת הרב יצחק דוד גרוסמן (הוצאת אלומות)