עובדי גשר יהודית קידשו בשבת – מתוך טלפון נייד. איך היהדות מתייחסת לכך?

כמו שאי אפשר למאמר בלי כותרת, כך אי אפשר לסכם אירוע גדול ומורכב בלי שתיבחר תמונה אחת, או סירטון אחד, שיספרו ללא מילים את הסיפור כולו. ואם נזדקק למצוא אחד כזה, סביב העבודות שנעשו תוך חילול שבת מחפיר, בגשר הקרוי למרבה האירוניה: 'גשר יהודית', יקטוף ללא עוררין את הבכורה, הסירטון המזעזע בו נראים עובדי חברת המנופים, עומדים בליל שבת קודש סביב שולחן האוכל המאולתר, שהוצב אי שם למרגלות אתר הבנייה, ערוך במנות קרב, ומעוטר בכמה בקבוקי יין. ואחד העובדים, מנופאי כנראה, שמבין דבר וחצי בענייני שמים וארץ ופחד גבהים, נוטל כוס יין בידו ומקדש עליו בגרון ניחר: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם..." עוד פרט שצד את העין היתה הקפדתו על הכלל ההלכתי: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". והגם שבפסוקים שגורים בפי כל אין חשש לאומרם בעל פה, וכמו שכתבו הפוסקים. הוא החמיר על עצמו, ולכן טרח לקרוא את מילות הקידוש מתוך... הטלפון הנייד שלו...

זה היה מצחיק, לולי הרלוונטיות הכואבת של המשפט המפורסם מהסיפור ההוא: "אם המשוגע הזה לא היה שלנו- גם אנחנו היינו צוחקים", ובאמת, כיצד ימלא שחוק פינו, נוכח החילול שבת ההמוני הלזה, הלב נקרע ונמס והיה למים לראות את אחינו עצמינו ובשרינו היהודיים שהתפתו או נאלצו לעשות שבתם חול, ובפרהסיא. וכאילו על מנת לזרות מלח גס על הפצעים, עוד עורכים 'קידוש-חילול' פומבי שכזה, שפגע והדאיב והכאיב כל מי שבשם ישראל יכנה. ועוד מצלמים ומפיצים אותו ברבים.

כמה ימים הפכתי בסירטון, למצוא שמץ חיוך או נימה של לעג והתרסה בזווית פיהם של המקדש והשומעים, ולשווא. אפילו שפת גופם לא שידרה שום עווית או תנועה שעלולות להסגיר כוונת זדון כלשהי. תתפלאו, מסתבר שהם לא קידשו כדי ללעוג או להתריס. ליהודים הפשוטים הללו נראה היה די טבעי בעולם לקיים את מופע ה'תרתי - דסתרי' הכי קיצוני עלי אדמות: לקדש את השבת, דוקא בשעה ובמקום שבו היא מתחללת באמצעותם, בראש כל חוצות. וזה מה שהכי כואב בסיפור הזה: הטישטוש הנוראי. מה שמזכיר לנו בפעם המי יודע כמה גודל חובתנו: לצאת ולהאיר את דרכה של תורה לעם ישראל, שברובו הגדול אינו 'אנטי', ואף מקיים מצוות זעיר שם זעיר שם, אך זקוק להכוונה והדרכה, לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, ואל השלימות הרצויה.

אמת, שהתחושה האינסטנקטיבית הראשונית היא כמובן כעס וזעם מוצדקים על הקידוש- חילול הזה. 'שלא יעשו טובות!' 'אינו מברך אלא מנאץ!'. אולם לאחר התבוננות אמיתית, ולאו דוקא במשקפיו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, סניגורן של ישראל, שהסיפורים שאירעו בתקופתו מחווירים מול הללו שמספק לנו דורנו התוהה. מתחלפת תחושת הכעס בתמיהה והשתאות רבתית: עד כמה מסוגל אדם רחוק להכיל פרדוקס שכזה בחייו... ובנוסף, כמו מאליהם מתעוררים כיסי החמלה הרדומים על נפשות תועות וחסרות חוט שידרה יהודי יציב שעדיין אוחזות במשהו שבמשהו מהיהדות.

כל נקודת אחיזה כלשהי ביהדות היא אוצר יקר שלא יסולא בפז

מחד, חלילה לנו לשים מחסום לפינו מבחינה ציבורית, נוכח הפירצה החמורה שעלולה לגרור בעקבותיה שורה ארוכה של מקרים שכאלו רח"ל. מאידך, אין שום סתירה בין חובת המחאה המוטלת עלינו מול האחראים והשותפים לפשע שעשו במרד ובמעל, באופנים ובמינונים שיקבעו מרנן ורבנן גדולי ישראל, הם ורק הם. לבין הצורך לנסות להפך בזכותם של היחידים, המה אחינו התועים השוגגים והאנוסים, בבחינת "כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במדבר י, כט).

ובכן, מאז שהסירטון פורסם, גברו הקולות שמוטב היה להם לוותר לגמרי על הקידוש, ועל מעט הסממנים שעוד נותרו בידם למזכרת מהיהדות הצרופה של בית אבא. אך לעניות דעתי הם ממש לא צודקים. אמנם לגבי הצילום וההפצה, כמובן שלדברי הכל מוטב שלא נבראו משנבראו. אך לענין עריכת הקידוש עצמו, לא כן הדבר. כיון שאנחנו מאמינים בני מאמינים שכל נקודת אחיזה כלשהי ביהדות היא אוצר יקר שלא יסולא בפז, היא מותירה ערוץ דקיק של תקשורת מינימלית בין האדם המרוחק לבוראו, וביום מן הימים עשוי להתרחב ולהתעצם. נכון, כמה חבל שישנם כאלו שכל חייהם דורכים במקום, שלא שואפים להתקדם, שמרגיעים את מצפונם בכמה מצוות, בכמה מנהגים ובמעט פולקלור יהודי. אבל בשאלה האם לוותר על מעט החמצן הרוחני הזה שנותר?! התשובה היא, לא ולא באל"ף רבתי!

אבל ננסה להביט על העניין מזווית אחרת. למרות החילול שבת ההמוני והנוראי, לא יאומן כי יסופר: עמדו יהודים אומללים הללו והכריזו בקידוש זה, גם בלי כוונה מיוחדת, שהם מאמינים שהעולם נברא בשישה ימים על ידי הבורא יתברך, וביום השביעי שבת וינפש. אלא שאינם מבינים נכונה מה חין ערכה של השבת, ומה חומר חילולה. או שיצרם תקפם, או שהיו בגדר 'אומר מותר' כי מישהו 'מכר' להם בשקר מוחלט שבפיקוח נפש עסקינן...

ועד היכן מגיעים הדברים, ראו בשאלות ותשובות 'בנין ציון' לגאון רבי יעקב עטלינגר (סימן כג), שכתב שאם המחלל שבת בפרהסיא מתפלל בשבת, ומזכיר קדושת השבת בתפילה, מותר לשתות מיין שמזג. שהרי רש"י בחולין (ה ע"א) הסביר את הטעם שמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם, משום שהוא ככופר במעשה בראשית. וכל זה שייך כשאינו מתפלל כלל, אבל אם הוא מתפלל ומזכיר בתפילה קדושת השבת וזכר למעשה בראשית, וחותם מקדש השבת בתפילה או בקידוש בביתו, הדבר מוכיח שהוא אכן מאמין בקדושת השבת ובמי שאמר והיה העולם, אלא שיצרו תקפו ותאוות לבו נתת לו. ולפיכך אין דינו כדין עכו"ם לכל דבר. וכן דעת כמה אחרונים להלכה.

ואף על פי שיש הרבה פוסקים שחולקים על כך, ובוודאי שלכתחילה בוודאי שיש למנוע בכל דרך מגעו של מחלל שבת בפרהסיא ביין, או להביא לשולחן מיץ ענבים או יין מבושל (או מפוסטר, שלדעת רבותינו נחשב כמבושל) אבל צאו וראו שיש בכל זאת מעט ערך לקידוש זה, שעל כל פנים לא מוציאו מכלל ישראל לשיטות מסוימות. (ולתוספת הרחבה עיינו בילקוט יוסף למרן הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א בהלכות שבת סימן רע"ב).

אין היהודי מתרחק מצור מחצבתו עד ניתוק הקשר חלילה

ובענין זה נספר: בשנים בהן כיהן הגאון רבי חיים ברלין זצוק"ל כרבה של מוסקבה, הגיע לביתו אדם זר, שלא נמנה על בני הקהילה, ופניו מלאי חשש ובהלה, הוא ביקש לשוחח עם הרב ביחידות. כשנשארו לבדם סיפר שהוא יהודי הדר באחד מפרבריה הנכרים והיוקרתיים של העיר. נולד לו בן, והוא רוצה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. בירכו הרב בברכת "מזל טוב", ותמה לפשר הסודיות. סח הלה שכבר שנים רבות ניתק כל קשר עם היהדות ומצוותיה, רחמנא ליצלן, ומסחרו בתשמישי עבודה זרה, ואסור שיחשדו בו חשד קל שהוא יהודי, כי אז יחרימוהו ויתרושש לחלוטין. לפיכך חייבת הברית להתבצע בצינעה. הורה לו הרב לשלוח באותו יום את המשרתות הנכריות מביתו, ועלה למעונו ביום המיועד.

האב היה הסנדק והרב מל ובירך, ובתום המילה, ביקש הגר"ח מהאב לסור אליו ביום השלישי למילה לבשרו משלום התינוק. ביום השלישי הגיע האב ובישר שהכל כשורה. וכאן פנה אליו הגר"ח בשאלה: "בני, חייב אני להבין ברשותך דבר אחד שמתמיה אותי מאוד: הן יהודי מתבולל אתה, ואת בנך תגדל לבטח כגוי גמור- מה ראית איפוא לסכן את מעמדך ופרנסתך ולמול את בנך?"

והיהודי ענה: "רבי, בעוונותיי שנים הרבה התרחקתי מהיהדות ומשמירת המצוות. אך, מי יודע, יתכן ויום אחד אערוך חשבון נפש ואשוב לכור מחצבתי, הן גדלתי בשנותי הראשונות בבית יהודי למהדרין. אבל כשנולד בני חשבתי לעצמי: הלא בניגוד אליי, הוא יגדל בבית שאין בו סממן יהודי, והיה אם ביום מן הימים יתעורר ליבו לחפש את שרשיו, כיצד יידע היכן לחפש, כיצד יידע מה לבקש?! על כן החלטתי למולו, שיהיה חותם היהדות טבוע בבשרו, וכך ימצא את דרכו הביתה!"...

לימים, עלה רבי חיים ברלין לירושלים וכיהן כרבה. וסיפר תלמידו הגדול הגה"צ רבי אריה לוין, שכל אימת שהיה קורא בציבור את הפסוק בשיר השירים (א, טו) בו אומר הקב"ה לכנסת ישראל: "הנך יפה רעייתי הנך יפה עיניך יונים" זלגו עיניו דמעות חמות. ומשנשאל לפשרן, סיפר את סיפור המעשה שאירע עימו במוסקבה. והסביר לאורו את הפסוקים: "הנך יפה" כשאת בבחינת "רעייתי", כלומר כשאדם דבוק בבורא יתברך ומקיים מצוותיו, אין יופי כיופיו לפני המקום! אבל גם אם יהודי מתרשל, חלילה, גם אם סטה לגמרי מדרך האבות- אף שאין הקב"ה וותרן, והוא מצפה ומייחל לתשובתו- עדיין קורא הוא עליו, "הנך יפה- עינייך יונים". כי על היונים אמרו חכמינו, שאין הגוזל מדדה מקינו אלא אם רואהו, ומצוי עימו בקשר עין. כך אין היהודי מתרחק מצור מחצבתו עד ניתוק ואובדן הקשר חלילה - ותמיד שומר 'קשר עין' אל קינו ואל מקומו האמיתי.

הכל אמנם מכירים את משלו הנמרץ של רבינו החפץ חיים זצוק"ל, לבאר אל נכון מה הטעם שמומר לשבת בפרהסיא נעשה מומר לכל התורה כולה. כי השבת היא השלט המכריז על היהדות, כשלט המתנוסס על החנות, אשר הסרתו מעידה על סגירה טוטאלית של החנות. אבל כאמור, תינוקות שנשבו מגודלים הללו שאין להם שמץ מושג כמה טוב מכילה 'חנותם' היהודית. אין בכך שום הוכחה שה'חנות' נסגרה לחלוטין.

ואם יטען מאן דהוא: והלא הם רואים ויודעים שיש שומרי תורה ומצוות, מדוע אינם מבררים, מדוע אינם מתעניינים, האם לאלו ייקרא תינוקות שנשבו?! צא תאמר לו, הם אולי מכירים את היהדות, אך בעיקר דרך הפריזמה העקומה של התקשורת שעושה כל אשר לאל ידה להשמיץ לחרף ולגדף מערכות אלוקים חיים. ממילא אין לך תינוק שנשבה יותר מהם. ולראיה, אותם רבבות ואלפים, שזכו התקרבו לשמירת תורה ומצוות דרך אירגוני הקירוב, ובעיקר דרך האירגון הקדוש 'הידברות', שגזל בכישרון רב את החנית מיד המצרי, בהוראת בהכוונת ובברכת גדולי ישראל מכל החוגים. והללו המתקרבים באים ומודים בפה מלא שסיבת ריחוקם היתה בעיקר בגלל המבט הקלוקל שהעניקה להם התקשורת על התורה ומקיימי מצוותיה. 'שבויים היינו' - הם אומרים - 'בכבלי התקשורת שציירה לנו תדיר תמונה מגמתית ומעוותת של המציאות. לא סבלנו שומרי מצוות, לא סבלנו כל דבר של יהדות, היינו פשוט בורים עמי ארצות. אך מאז שנחשפנו אליכם- פשוט אורו עינינו, יצאנו מעבדות ושבייה בכבלי היצר - לחירות עולם!'.

כהשלמה לדברים, נסיים בדבריו המפורסמים של החזון איש (הלכות שחיטה יו"ד סי' ב אות טז) וזה לשונו: "שאין דין זה (=של 'מורידין ולא מעלין' שנאמר כלפי אפיקורסים ומומרים. ר"ז), אלא בזמן שהשגחת השם יתברך היתה גלויה, כמו בזמן שהיו הניסים מצויים וגלויים, ומשתמשים בבת קול, וצדיקי הדור היו מונהגים בהשגחה פרטית הנראית לעין לכל, אז היה ביעור הרשעים גדרו של עולם, אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מדלת העם, וההנהגה היא בהסתר פנים, אין במעשה הזה גדר הפירצה, אלא הוספת הפירצה, שיהיה זה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, ולכן עלינו להחזירם למוטב בעבותות אהבה, ולהעמידם בקרן אורה עד כמה שידינו מגעת!"