מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק ג’: תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

"אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת" (יחזקאל, י"ז, ח').

"אמא, אין גרביים!", צווח יוסף בן השמונה מבין קירות חדרו, שעה שאמו עסקה במריחת חומוס על גבי ארבע פרוסות לחם פתוחות.

"תחפש בערימת הבגדים שבחדר הכביסה. אני לא יכולה לבוא עכשיו", קראה בקול, תוך שהיא מצמידה במהירות את הפרוסות המרוחות אל אלה הריקות ומשחילה את התוצרים המוגמרים אל תוך שקיות אוכל קטנטנות בזה אחר זה, כעובדת מפעל מיומנת בפס ייצור. 

"אמא, תעשי לי קוקו", ביקשה תהילה מעברה השני. "הגננת אמרה שחייבים לבוא לגן רק בשיער אסוף כדי שלא יהיו כינים", הוסיפה בתחנונים מתוקים.

"חמודה, עוד מעט האחים שלך יצאו להסעה ואעזור לך במה שתרצי, בסדר?", אמרה לאה, ושלפה חמש ביצים ממקומן במקרר, מתעלמת לפי שעה מאדל הפעוטה הזוחלת בהנאה על רצפת המטבח ומלקטת פירורי ביסקוויטים שנשרו מהשולחן בזמן נשנושי הבוקר של אחותה הגדולה. היא התקדמה בזהירות אל השיש עם גבעת הביצים שנשאה בידיה, אך רק ארבע מתוכן הגיעו אל יעדן. 

"אמא, נפלה לך הביצה!", דיווחה תהילה משל היתה היחידה שהבחינה בגוש הנוזלי והצהבהב שעיטר את הרצפה, מכותר בקליפותיו הלבנות. אבל היא לא היתה היחידה, ועל כך תעיד הסתערותן המשותפת של אדל ולאה לזירת האירוע – זו כדי להשתעשע בשלל, וזו כדי לתפוס את הפעוטה השובבה שלה ולהרחיקה מהמטבח, בטרם תיצור מביצת העין הנוזלית שעל הרצפה בלילה מקושקשת. המרוץ לא היה קל, אך לאה השיגה את אדל, פינתה אותה לסלון והציבה עליה את אחותה למשמר; משם שבה אל המטבח, ולאחר שהשיבה את ניקיונו לקדמותו טרפה את הביצים הנותרות והטילה בחטף את הבלילה למחבת. 

"קדימה בנים, בואו מהר לאכול. ההסעה תגיע בעוד רבע שעה", קראה ממפתן הפרוזדור המוביל לחדרים, ולפתע הבחינה בזווית עיניה בערימת הבגדים המוטלת לצד מכונת הכביסה. היא בררה מתוך הר המלבושים את אלה הלבנים והפעילה את המכונה. ריח שרוף שהתפשט ברחבי הבית עורר בה את זיכרון מנת הבוקר שהותירה על האש. היא זינקה לשם במהירות שלא הייתה מביישת אצנית וותיקה, אך כשהגיעה לשם וחזתה בגוון השחור והפחמי שעטף את החביתה, הבינה שעליה לאתר ארוחת בוקר חלופית, ומהר.

בשביל להיחשב אמא טובה, נדרשת מידה רבה של סבלנות. אך סבלנותה פקעה. "מיכאל, יוסף ואברהם, בואו לפה מיד! למה אני צריכה לקרוא לכם פעמיים?!", קראה בצעקה שנשמעה כעת לכל אורכה ורוחבה של דירתם. למה דווקא היום בעלה מתעכב, כשהיא כל כך צריכה את עזרתו? הרי הוא יודע כמה חשוב לה להספיק להגיע לעבודה בזמן.

אדל הקטנה הופיעה בפתח המטבח. לאה התבוננה בטוהר פניה העליזות, וחשה אשמה. היא לא בסדר. אמא נוראית. פשוט מפלצת איומה. הלחץ שהיא חשה לנוכח עבודתה החדשה והתסכול שלה מפגעי הבוקר, אינם סיבה מספיק טובה לשחרר זעם מול ילדיה. היא הניחה על השולחן ארבע צלחות חד פעמיות גדושות בפתיתי קורנפלקס עם חלב, וקיוותה בלבה שבעלה יקדים לשוב מתפילת השחרית וייטול מידיה את שרביט הפיקוד על "מסדר הבוקר" בו החלה שעה קודם לכן.

בעוד היא עסוקה בהלקאה עצמית ובביקורת הפנימית בשל היעדרותו של בעלה, דהרו שלושה בחורונים קטנטנים אל עבר המטבח, משל היו עדר סוסים שועט. הם התיישבו בדממה לצד צלחותיהם, ולפני שמי מהם הספיק לטעום מארוחת הבוקר, משכה אדל הקטנטנה את המפה החד פעמית מהשולחן, ובן רגע התכסתה בפתיתי קורנפלקס ספוגים בחלב לבנבן.

"אדל! בואי הנה! רק זה חסר לי!", זעקה לאה כשהבחינה בצלחות ההפוכות על גבי שלולית החלב שנוצרה על הרצפה, מתאפקת בכל כוחה שלא לכעוס על "בת הזקונים" חסרת הדעת שהחליטה לשעשע את בני הבית בשעה הלחוצה ביותר ביום.

"בואו תעזרו לי. תכניסו את הסנדוויצ'ים שלכם לתיקים; מיכאל – תמזוג לכולם שוקו, ובינתיים אארוז לכם שקיות קורנפלקס לדרך", הורתה בתושייה לבנה הבכור, תוך שהיא רותמת את אדל המלוכלכת לעגלה, פן תספיק לבצע מעשה קונדס נוסף.

שלושת בני החבורה צייתו להוראת אמם בשתיקה, כמבינים למצוקתה, ונעמדו בזריזות בפתח הדלת, כשתרמיליהם על גביהם. לאה ציידה את בניה בארוחת הבוקר המאולתרת שארזה להם כתחליף לזו שהוטלה על הרצפה, והשלושה פנו לתחנת האוטובוס, מסתודדים ביניהם בלחש אודות תרחישי הבוקר.

הדלת שנטרקה דקה קודם לכן שבה ונפתחה, וקריאת "בוקר טוב" רמה נשמעה ברחבי הדירה, על ארבעת חדריה. יהודה הניח את תיק התפילין שלו במקומו בארון ספרי הקודש, והופתע לגלות את אדל הקטנה משתעשעת בהנאה במאכל ספוגי וצהוב שסחבה עמה לסלון. "שלום מתוקה שלי. את עדיין בבית? איפה אמא?".

"אמא פה למטה, שוחה בשלולית חלב. והיא ממש מאחרת לעבודה", ענתה ברוגז במקומה של הפעוטה שטרם למדה לדבר, בעודה מנגבת את רצפת המטבח, את הארונות ואת רגלי השולחן שטעמו אף הם משיירי מנת הבוקר, זכר קורנפלקס לברכה. "אני חייבת את העזרה שלך. עם חגיגת הבוקר הזאת אין סיכוי שאספיק להגיע לתל אביב לפני תשע", התחננה אל מול מבטו המשתומם.

"תשמעי, רק עכשיו חזרתי מהתפילה. עדיין לא הכנסתי פירור לפה. מה את צריכה שאעשה?", שאל בדכדוך.

"תלווה את תהילה לגן. היא מציירת בחדר שלה. אני אקלח בינתיים את אדל, וכשתחזור תיקח אותה למשפחתון. אולי עוד אספיק לרכבת של שמונה וחצי".

לאה אספה את שערה של תהילה, הידקה אותו בקוקייה ורודה, כפי שהבטיחה, ונפרדה ממנה בחיבוק, נזכרת במאות הבקרים הרגועים מפעם, לפני שהפכה ל"אמא ממהרת". 

* * *

"בוקר טוב, מורן?", לחשה ממקום מושבה ברכבת שעשתה את דרכה מרציף אשדוד לתחנת "השלום" בתל אביב.

"מדברת", השיבה ביובש, תוך לגימה מהקפה ההפוך שסחבה עמה לעבודה.

"זאת לאה רזאל. אני אמורה להגיע היום בתשע. אני כבר על הרכבת בדרך לתל אביב, אבל נראה שאאחר ברבע שעה. תוכלי להודיע על כך לעורכת הדין רות וינר?", שאלה בחשש ובלעה את רוקה.

"אוקיי. רק תזדרזי. עו"ד שטרן הגיעה במצב רוח עכור הבוקר, וגם שתי המתמחות שלנו הודיעו שלא יגיעו היום. השפעת תקפה את שתיהן בדיוק היום, היית מאמינה? לא יזיקו כאן שתי ידיים עובדות. נסיעה טובה", טרקה את הטלפון מבלי להמתין לתגובה.

מצב רוח עכור... שתי ידיים עובדות. מה זה אומר בכלל? היא הסיטה את ראשה לחלון בתנועה רכה, מהרהרת מה גורם לה להרגיש כל כך "לא בסדר". במה היא אשמה בדיוק? הרי היא כל כך התאמצה לקום מוקדם, להתארגן עוד לפני שהילדים מתעוררים משנתם, כך שתהיה פנויה להקדיש להם את הבוקר בנחת. כיצד הכל השתבש כל כך? ראשה התחיל לכאוב וכוחה עזב אותה. היא עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על החלון השקוף והקר.

הצלצול הרוטט העיר אותה מהתרדמה שנפלה עליה. היא פקחה את עיניה, והביטה בצג הדיגיטאלי שבקדמת הקרון מכריז על התחנה הבאה. "הי אביטל, חכי רגע על הקו, אני בדיוק יורדת מהרכבת", אמרה והודתה לבוראה שנתן שכל לבני אדם להמציא את מכשיר התקשורת הנייד והקולני שהציל אותה מאיחור רציני לעבודה ביומה הראשון. הוא צפה שיבוא יום שבו גברת ממהרת תירדם לה ברכבת, והכין לה מבעוד מועד תרנגול מעורר אלקטרוני רוטט שיצלצל רגע לפני תחנת היעד שלה.

"אחותי, התקשרת בדיוק בזמן. נרדמתי ברכבת וכמעט פספסתי את התחנה", התנשפה, בעודה רצה לאורכו של הרציף.

"לאן את ממהרת כל כך?", שאלה אחותה הבכורה.

"לא הספקתי לספר לך. התקבלתי לעבודה חדשה במשרד של עורכות דין בתל אביב. הייתי אמורה להיות שם בתשע. אני כבר רואה את המבט העקום של המזכירה כשתראה אותי נכנסת למשרד באיחור. מה חדש אצלך?", התעניינה בחזרה.

(צילום: shutterstock)

"וואו! אני שמחה לשמוע שחזרת לעבוד במקצוע. התקשרתי כדי להזמין אותך לערב הפרשת חלה שאני עורכת הערב בשמונה וחצי בבית של השכנה שלך, איילת סבג. היא צריכה ללדת בעוד פחות מחודש. נראה לך שתוכלי להגיע? לא יזיקו לך קצת סגולות להצלחה, וגם תוכלי לספר לי על המשרה החדשה", אמרה בהתלהבות.

"אני מקווה שאוכל להשתתף. אני מסיימת את העבודה בארבע, ואני בספק אם אגיע הביתה לפני חמש. אשתדל להשכיב את הילדים מוקדם", החזירה בהתנשפות. "אעדכן אותך לקראת הערב. תודה שהתקשרת. תאחלי לי בהצלחה".

רגע לפני כניסתה למגדל היא עצרה כדי לייצב את מטפחת הראש שהידרדרה לאחור במהלך דהירתה מתחנת הרכבת. תוך קשירתה מחדש, היא הסדירה את נשימותיה, וכשאלה חזרו לקצב סדיר, היא נכנסה ללובי הבניין, מנסה להרפות את שרישי פניה ולהחליק את קמט הדאגה שנוצר בין גבותיה ביממה האחרונה.

"בוקר טוב לך. קומה 20, נכון?", אמר זכריה השומר במבטא תימני, ולאה הופתעה מכך שזכר אותה מיום האתמול. מצד שני, לא בכל יום נכנסת למגדל דמות בעלת חזות חרדית כמותה.

"נכון. תודה רבה!", אמרה ונבלעה במעלית שבדיוק נפתחה מולה. הנה היא עולה אל הבלתי נודע, וכבר רואה בעיני רוחה כיצד הופך איחורה לשיחת היום בין נשות המשרד, על דרגותיהן.

"או, בוקר טוב לך לאה. חיכינו לך", קיבלה את פניה רות בחיוך מלאכותי, נגוע בציניות מופגנת.

"מתנצלת על האיחור, פשוט – "

"תני לי לנחש: הילדים. תופעה מוכרת, יקירתי. האמת היא שהבוקר התכוונתי להעביר לטיפולך תיק מעניין במיוחד. אבל האיחור שלך והעובדה ששתי המתמחות שלנו נתקפו בשפעת, יאלצו אותנו לסטות קצת מתוכנית היום. בחדר הצילום יש ערימה של מסמכים שממתינים לניתוב ולתיוק. על כל מסמך מופיע מספר תיק, ולצדו רשום 'לתיוק' או 'לטיפול'. את המסמכים 'לתיוק' תייקי בקלסריהם, ואת אלה שרשום עליהם 'לטיפול' הצמידי לקלסר שלהם בעזרת גומיה והניחי את ערימת התיקים במשרדה של עו"ד שטרן. מאוד פשוט", קרצה בעינה השמאלית.

"סליחה שאני שואלת, אך למיטב זכרוני תיוק מסמכים לא נכלל בהגדרות התפקיד שלי", התקוממה לאחר רגע של קיפאון. היא לא ציפתה לבצע תפקידים אדמיניסטרטיביים השמורים למתמחות במשרד.

(צילום: shutterstock)

"דעי לך שהמתמחות שלנו רכשו בקיאות רבה בתיקים דווקא דרך מלאכת התיוק, אני מציעה לך לנצל את – "

"תודה לך על ההצעה, אך אינני זקוקה לה כעת. היכן עורכת הדין שטרן? אני רוצה לדבר אתה", דרשה בהחלטיות, ובכך רמזה לבת שיחתה כי לא היא בעלת הסמכות לקבוע את תנאי עבודתה.

"היא מסתגרת בחדרה מאז הבוקר. לא הייתי ממליצה לך לגשת אליה כעת. אם תחליטי להפריע לה, זה יהיה על אחריותך", אמרה בחומרה ופנתה במורת רוח לחדרה.

ברגע הראשון היא נסוגה מהחלטתה לערב את הממונה עליה בתקרית הבלתי נעימה עם סגניתה, אך לאחר מחשבה נוספת היא פסעה לעבר חדרה של עורכת הדין שטרן, ודפקה בהיסוס קל על דלתה.

להפתעתה, הדלת נפתחה לרווחה על ידי בעלת החדר בכבודה ובעצמה, וזו הזמינה את לאה להיכנס.

"בוקר טוב. שבי, תרגישי בנוח", אמרה ונתנה בלאה מבט בוחן. "ברוכה הבאה למשרד. שמעתי שהתעכבת מעט הבוקר. הכל בסדר בבית?", התעניינה בכנות שהפתיעה את לאה.

"חוץ מביצה שבורה, חביתה שרופה וארבע מנות דגני בוקר עם חלב שנשפכו על ראשה של התינוקת שלי ולכלכו את המטבח על תכולתו – הכל עבר חלק", סיכמה בבדיחות הדעת את מאורעות הבוקר, מקווה כי היושבת מולה תקבל את דבריה בהבנה.

צחוקה המתגלגל של מיכל היה סימן מובהק לכך שדבריה התקבלו בהרבה יותר מהבנה. "תאמיני לי, כשנכנסתי הבוקר למשרד לא חשבתי שאזכה לחייך היום. גם עלי עבר בוקר טעון. קיבלו אותך יפה? אני מקווה שהציעו לך קפה אחרי התרחישים המתישים שעברת", ציינה בחיוך ידידותי וחם.

"האמת היא שהעזתי להפריע לך בשל אי הבנה קטנה ביני ובין עורכת הדין רות וינר. לדבריה עלי למלא היום את תפקיד המתמחות שנעדרות עקב חופשת מחלה, ולהעביר את היום בתיוק ערימת המסמכים שבחדר הצילום".

"כך? כנראה שבאמת היתה אי הבנה קטנה. לא שכרתי אותך כדי לבצע תיוקים. יש תיק מאתגר במיוחד שביקשתי מעורכת הדין רות וינר להעביר לטיפולך. אני מבקשת שתתמקדי בזה. מדובר בצעירה בת 20 שנפגעה במהלך טיול בחו"ל בזמן שרכבה על רכב קארט, וחברת הביטוח התרשלה בהטסתה לניתוח בבית החולים. אדאג ליישר את ההדורים מול החונכת שלך", הבטיחה בחביבות, וליוותה את לאה לחדרה החדש.

"מורן, תדאגי שרות תיכנס מיד לחדרי", הורתה למזכירתה, וזו האחרונה מיהרה לצלצל לשלוחתה הפנימית של חברתה הטובה וליידע אותה מבעוד מועד כי ככל הנראה צפויה לה שיחת נזיפה מהבוסית.

סגנון הדיבור ונימת קולה של שותפתה הבכירה היו שונים בתכלית מאלה שהתרגלה אליהן רות במהלך עשר שנות עבודתה במשרד. "את מוכנה להסביר לי מה חשבת לעצמך כשהורית לעורכת הדין החדשה לבצע עבודה של מתמחות? להזכירך, אני בעלת הסמכות כאן, ואני זאת שקובעת את סוג העבודה של כל אחת מעובדותי. אין שום סיבה שבעולם שעורכת דין מוסמכת ובעלת ניסיון כמו לאה תבצע עבודה של מתמחה שמקבלת שכר מינימום. את וודאי מבינה שאת שעות העבודה היקרות שלה מוטב לנתב לדברים קצת יותר מהותיים מתיוק מסמכים", אמרה בקול שקט אך סמכותי מספיק בכדי להעמיד את בת שיחתה במקומה.

רות חשה מושפלת כפי שלא הרגישה מעולם. היא פערה את פיה כדי להשיב דבר מה, אך במחשבה שנייה העדיפה לשתוק. פניה התכסו באודם, ובחוסר שליטה מוחלט היא מצאה את עצמה מתכווצת אל תוך כיסא העור המעוצב עליו ישבה, מהדקת בידיה את הידיות המרופדות.

"אני מבקשת שתתנצלי בפניה, ותתחילי להכניס אותה לעניינים שלשמם שכרתי אותה. תעברי איתה על התיק של אלינור אזולאי, כפי שהתבקשת כבר אתמול. את משוחררת", אמרה בטון שהזכיר לה את ימיה כמפקדת בחיל האוויר, והפנתה את פניה למסך המחשב, כאות לכך שהשיחה הסתיימה.

רות התרוממה ממקומה וצעדה בזעם לכיוון הדלת, מתגברת בלית ברירה על הדחף שבער בה לכלות בדלת את זעמה בטריקה רועמת. "הכל בסדר?", התעניינה מורן.

"אני עוד אנקום בה. גם כן חרדית... היא פשוט לכלכה עלי בפני מיכל", לחשה במרירות לאוזני חברתה הוותיקה, והלכה בחוסר רצון לחדר התיקים להביא את הקלסר של אלינור אזולאי. 

"זה תיק של בחורה שעברה חבלת ראש עם כריתה חלקית של הקרקפת", התפרצה רות לחדרה החדש של לאה. "היא נסעה ברכב קארט במהלך טיול בחו"ל, ולפתע נתפס שיערה הארוך במנוע הרכב, והוא נמשך אחורנית בקצב סיבובי המנוע, עד שנתלש ממקומו, עם חלקים נרחבים מעור מצחה ומקרקפת ראשה. אמבולנס פינה אותה לבית חולים מקומי, ושם קבעו שחייבים להעביר אותה באופן דחוף לבית החולים מרכזי כדי לבצע ניתוח מיקרו-כירורגי להשתלת חלקי הקרקפת התלושים. חברת הביטוח שמכרה לאלינור פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל התרשלה בפינויה המוטס לבית החולים, וכעת אנחנו תובעים את חברת הביטוח בגין נזקי הגוף שנגרמו לה".

"וואו. מחריד", אמרה לאה והחלה לעיין במסמכי התיק, כשהיא מתאמצת להדחיק את העלבון לנוכח התנהגותה הקודמת כלפיה.

"תקראי את תמלול השיחות עם חברת הביטוח. את אמורה לנסח את כתב התביעה נגד החברה בעילת הרשלנות, הפרת חוזה ביטוח ומצג שווא רשלני. זאת ההזדמנות שלך להוכיח את יכולותיך", הודיעה לה רות בנימה מזויפת שנעה בין עוקצנות ובין קריאה לאתגר. "אני מתנצלת אם נפגעת כששלחתי אותך לבצע את עבודת התיוק. תייקנות היא מלאכה בלתי הולמת לעורכת דין מדופלמת כמוך", ציינה ונפלטה מהחדר באותה מהירות שבה התפרצה אליו בבואה, ושפת גופה הביעה היטב כי היא אמרה את הדברים תחת אילוץ, וכי אין קשר בין רגשותיה האמתיים כלפי לאה ובין חרטה, ולו המינימאלית. 

במשך היום לאה המעיטה לצאת מחדרה, ורק בשעת צהריים הגיחה מתוכו להפסקה קצרה. היא החליטה שלא לקחת חלק בארוחת הצהריים המשותפת של עובדות המשרד – בייחוד לאחר שנודע לה כי ארוחתן סופקה להן ממסעדה בלתי כשרה בעליל. היא הרגישה שונה – וזרותה אכן הייתה בולטת במיוחד על רקע הנוף התל-אביבי; ובכל זאת, היא שאבה הנאה מסוימת מהמרחב השקט והפרטי שהוקצה לה, ואת מרבית שעות עבודתה הקדישה לעבודה רצופה, לשביעות רצונה של מיכל. 

"לו היתה הנתבעת מגישה לתובעת את הסיוע הרפואי המידי הנדרש, כפי שהתחייבה על פי תנאי הפוליסה, ואילו הייתה מסדירה ללא כל דיחוי את הטסת התובעת לחדר הניתוח בבית החולים המרכזי, הרי שהיה ניתן לצמצם משמעותית את נזקי התובעת, שנידונה בעל כורחה לחיים מלאי סבל, ייסורים, כאב ובושה", הקריאה מיכל בקול מתוך כתב התביעה שהגישה לידיה לאה לפני צאתה המוקדמת לביתה.

"מדהים. עבודה יפהפייה. יכולת הניסוח שלך יוצאת דופן ממש", החמיאה לה מיכל, וסומק קל פשט על פניה. "תעבירי את כתב התביעה ללקוחה ותבקשי שתאשר לך את העובדות. יישר כוח. איך עבר עליך היום?", שאלה.

הייתה זו שאלה טובה, אך תשובה חד משמעית לא היתה בפיה. "הרגשתי סיפוק גדול מהעבודה על התיק. תודה לך על האמון שנתת בי", השיבה.

"יפה", הפטירה מיכל, "יש תיק נוסף ומעניין לא פחות שנדבר עליו מחר. את משוחררת לביתך".

"תודה והמשך ערב טוב", נפרדה לאה ממעסיקתה כשחיוך משוח על פניה, ופנתה לדלת היציאה מהמשרד.

"לאה, את יוצאת?", קראה לעברה מורן מקצהו של הפרוזדור. "נראה שעבר עלייך יום מעייף. תנוחי לך בבית", אמרה בטבעיות, ולאה תהתה אם המזכירה מודעת לעובדה שהיא יוצאת כעת למשמרת שנייה ומפרכת הרבה יותר, אל חמישה זאטוטים מתגעגעים ובעל עייף אחד שממתין לה בקוצר רוח.