שלמה בר: "לפתע שמעתי קול שאמר שעלי לרדת כי עדיין לא גמרתי את התיקון שלי"

נעים להכיר.

"שלמה בר בן גוזי, 75, נשוי ואב לארבעה, מתגורר בתל אביב וטבריה לסירוגין. זמר יוצר, זוכה פרס אקו"ם למפעל חיים, מקים להקת 'הברירה הטבעית', דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון ומכון ויצמן".

סיפור ילדות שמלווה אותך?

"יש לי המון סיפורים מהילדות. שנות הילדות והנערות שלי לא היו קלות, בלשון המעטה. נולדתי ברבאט, מרוקו, בשנת 1,943. הדבר שאני הכי זוכר ממרוקו זה מוזיקה. המוזיקה המרוקאית, האנדלוסית, היא מאוד יפה ומיוחדת. אני חושב שהיא דומה במובנים מסוימים למוזיקה שהייתה בבית המקדש. אמא שלי הייתה שרה הרבה, ובנוסף לזה - היה מרתף ליד הבית שלנו שממנו הייתי שומע מוזיקה. לא הייתי יכול לראות את הנגנים, אז פשוט דמיינתי אותם. המוזיקה שהם ניגנו ציירה אותם בראשי כדמויות מלאכים.

"כשהייתי בן 5 התחלנו את העלייה לארץ ישראל. היינו שנה בצרפת, ומשם המשכנו ארצה. אחרי כמה שבועות שיכנו אותנו במעברה בבאר יעקב. אבא היה חולה באותה תקופה, ולכן לא עלה איתנו – אמא, שלושת אחיותיי, ואני הקטן. במרוקו שמרנו שבת ומסורת, אבל כשעלינו הכל נשבר. לא רק אצלנו. זה מה שקרה להרבה משפחות.

"כשהייתי בן 9, היה מצב של רעב וכאוס במעברות. תקופת הצנע. את האוכל היינו מקבלים בעבור תלושים. ואכלנו המון חלווה. עד היום אני לא מסוגל לאכול חלווה בגלל הזכרונות. במעברה התנאים היו גרועים, ובתקופה ההיא, כשהייתי בן 9, שכנעו את אמא שלי שעדיף לי לגדול במנזר. במשך שנתיים, עד גיל 11, הייתי שם.   

"באיזשהו שלב, אנשים מהמועצה הדתית עלו על זה שאני במנזר. הם הוציאו אותי משם והכניסו אותי למוסד דתי. עזבתי אותו מהר יחסית, ועברתי למשפחה אומנת בנהלל. פחות מ-24 שעות אחרי שהגעתי לשם כבר עשו לי קרחת. מאוד נעלבתי מזה, ולמחרת ברחתי משם. הייתי ילד מאוד רגיש, ובכלל, הם הסתכלו עלי כמו על איזה מסכן. אז קמתי בבוקר, הלכתי לתחנת דלק סמוכה, ותפסתי שם טרמפים עם משאיות תובלה לכיוון באר יעקב. לשמחתי, בתקופה ההיא הגעתי לגיל שבו יכולתי להיכנס ל'חברת הנוער', וגרתי בכמה יישובים שבהם הייתה 'חברת הנוער'.

"בגיל 15 הגעתי לחוות הנוער הציוני בירושלים, וזה היה המקום הראשון שבו גרתי במשך כמה שנים ברציפות. חזרתי הביתה רק לעתים רחוקות מאוד. המצב בבית עדיין לא היה טוב. כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שאמא שלי הייתה כמו שפחה בישראל. במרוקו היינו בני המעמד הבינוני, אבל בארץ בני המעמד הנמוך. אמא שלי קטפה תפוזים, ואחרי זה עבדה בשטיפת רצפות. אבא היה חייל בצבא הצרפתי. תותחן. שם נקרע לו עור התוף, ולכן היה כמעט חרש. היינו צועקים כשרצינו לדבר איתו.

"אפרופו צבא, אחרי שסיימתי בחוות הנוער לא התגייסתי לצבא. במבחנים הפסיכוטכניים איזו חיילת בקשה ממני לעשות כל מיני תרגילים מערביים. אמרתי לה: 'בואי נראה אותך עושה דברים שאני עושה, ונראה כמה את מוכשרת. את עושה את התרגילים האלה מגיל אפס. אני נתקל בהם פעם ראשונה'.

"השנים עברו, אבל הקשיים לא, ובגיל 21 רציתי לסיים את חיי. לא ראיתי בהם שום טעם. לא היה לי בשביל מה לחיות. לא הייתי מוכשר לכלום. רציתי לעשות מוזיקה, אבל לא יכולתי. רק בגיל 13 למדתי לקרוא ולכתוב. בגלל שעברתי ממקום למקום, הייתי מעורער. כשהייתי בן 22, כמו משום מקום, הרב אורי זוהר גילה אותי. הוא הראשון שחשף אותי, ואני מוקיר לו תודה על כך. זו הייתה תקופת ילדי הפרחים. בוב דילן, וודסטוק. בתקופה ההיא לא שמרתי על כל מה שצריך מבחינת תורה ומצוות, אבל תמיד הנשמה שלי נשארה קשורה. אנשים שואלים אותי אם חזרתי בתשובה. אני עונה שלא, כי אף פעם לא הייתה לי שאלה. לא היה לי ספק בקיומו של הקב"ה לרגע.

"וב"ה, כבר 30 שנה שאני שומר על ההלכה כמו שצריך. בשלב מסוים פשוט ידעתי והרגשתי שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה טעות. והבנתי שיש רק דרך אחת אמיתית וטובה. אמרתי לה': 'אני רוצה להתקרב אליך, אבל אני לא יודע איך. תכוון אותי בדרך טובה'. הוא שמע את תפילתי, ואכן כיוון. היהדות נתנה לי את חיי בחזרה. ובצורה הכי טהורה וטובה שלהם. אני קשור לה' ולתורה בנימי נפשי. זה סם חיים מבחינתי. אין ולא יהיה שום תחליף לתורה".

שלמה בר בשיר "חי אלוקים":

שיר שהשפיע עליך במיוחד?

"השירים של המשורר יוסף צבי רימון השפיעו עלי מאוד. בהרבה מובנים ותקופות. למשל, אחרי פרידה מאוד קשה, הם עודדו אותי וגרמו לי לבחור בחיים. רימון היה משורר דגול. הרב קוק בשעתו אמר עליו שהוא גדול משוררי דורו, והיו משוררים ענקיים בדור ההוא.

"לפני כמה חודשים הוצאתי אלבום. המילים בו הם של רימון והלחנים שלי. מבחינה מוזיקלית נעשו באלבום הזה דברים אישיים כמו שמעולם לא היו. אני מאוד חשוף באלבום הזה. ממש חייתי אותו שלוש שנים, ועכשיו אנחנו מופיעים איתו. המופע נקרא 'הברירה הטבעית פרק ב'', ומשולבים בו שירים חדשים וישנים.

"באלבום החדש, 'עד כלות נפש ואחריה', שהפיק ועיבד נדב ביטון, אני ממשיך במסע שלי למען חיבור מזרח ומערב ולמען השפה העברית ויופייה הרב. המטרה העיקרית שלי בהוצאת האלבום הייתה ליצור מוזיקה חדשה שמשלבת בתוכה הרבה רבדים מהישראליות, ולחבר הפכים. אני בכוונה אומר 'מוזיקה חדשה', מכיוון שכאשר פגשתי את השירים של יוסף צבי רימון, זה היה כל כך מטלטל עבורי, עד שהרגשתי שאני צריך לעזוב את כל מה שהכרתי ולהתחיל מחדש".

העטיפה

הצד האחורי של האלבום

כמה וכיצד הקב"ה נוכח בחייך, ובאיזה אופן הוא משפיע על עשייתך?

"נוכח מאוד. בהרבה מובנים. ה' נטע בי אהבה גדולה למוזיקה מגיל מאוד צעיר. אני אוטודידקט, מעולם לא למדתי מוזיקה, וה' מאוד עזר לי בזה. מבחינתי מוזיקה יכולה להיות מעין העולם הבא אם עושים אותה נכון. אבל אם לא, למשל כמו שקורה במוזיקה המערבית, אז אתה לגמרי נשאר בעולם הזה, ורק שוקע בו יותר ויותר. ואני לא מתכוון רק לתוכן. אני מתכוון גם לכלים וללחן. מבחינת מוזיקלית אין הרבה הבדל בין המוזיקה החילונית לחלק מהמוזיקה הדתית.

"תרבות המערב כולה שקר. הנצרות בעיני היא אם כל חטאת. 55 שנה אחרי שעלינו לארץ, נסעתי לבקר במרוקו. פגשתי שם המון אנשים טובים, שהנוצרים העזו לכבוש ולעשוק אותם ללא גבול, ועוד לקרוא להם ברברים. התרבות הזאת פשוט בלעה אותנו. אנחנו בלועים מבחינה תרבותית. אני רואה את המציאות של הצעירים שלנו ובוכה. רק התורה יכולה להציל אותנו. זו האמת. אף אחד לא רוצה לדבר על זה אבל זאת האמת. אני בגיל שכבר אין לי מה להפסיד, אז אני מדבר".

שלמה בר בשיר "אלוקים אוֹר":

סיפור מעניין שקרה לך/היית שותף בו?

"פעם חוויתי משהו דומה למה שאנשים מספרים על החוויה שלהם ממוות קליני. לפני 35 שנה, כשהייתי בן 40, הייתי לבד בבית, שטפתי את הפנים באמבטיה, ופתאום התעלפתי.  שכבתי על רצפת האמבטיה, והיה קר, אבל משום מה הרגשתי תחושה מאוד מאוד נעימה. לפתע, ברגע אחד, הכל השתנה. ראיתי את עצמי מבחוץ. הבנתי שאני מתנתק מהגוף שלי, ואז הגיע פחד גדול. אני זוכר שאמרתי לפחד: 'אני לא מפחד ממך. אני רוצה להתמסר לחוויה'.

"ואכן, באמת הצלחתי לקבל את הניתוק הזה באהבה, ומרוב התענוג אני זוכר שהסתכלתי על עצמי מלמעלה וחשבתי: 'אני לא רוצה לחזור לפח הזבל הזה. לגוף שלי. די, היה לי מספיק'. הייתי אז באחת התקופות היותר קשות בחיי. אפילו מוזיקה, שתמיד הצילה אותי, לא הצלחתי ליצור.

"המשכתי לרחף, ופתאום ראיתי אור כחול לבן כזה. והכל התנהל מאוד לאט ונעים. קצת כמו מתחת למים. נמשכתי עוד ועוד לכיוון אותו אור, ופתאום שמעתי קול שאומר לי: 'אתה יורד'. עניתי לו שאני לא רוצה לרדת, שאני לא רוצה לחיות יותר. הקול המשיך ואמר שאני חייב לרדת כי לא גמרתי את התיקון שלי. זמן קצר לאחר מכן באמת חזרתי. מאז, הרבה פעמים אני נזכר בחוויה הזו, והיא נותנת לי זווית ראייה אחרת על החיים. מאותו יום אני גם יותר מבין את מה שכתוב על גלגולים ונשמות. יש בדיבורים האלה אמת אדירה".

מבחינה מקצועית, האם אתה במקום בו דמיינת שתהיה?

"חלמתי לעשות דברים גדולים, וב"ה הצלחתי, כי הקב"ה מאוד עזר לי. עם זאת, כמובן שהיו לי עליות וירידות במהלך השנים. מבחינת השמעות, אחת התקופות הקשות שלי הייתה אחרי שהמשורר ארז ביטון, גבי בן שמחון, ואני, החלטנו להילחם באפליה נגד המזרחים בעזרת היצירה המשותפת שלנו.

"ארז ביטון היה המשורר המזרחי הראשון שהכרתי. רציתי להלחין את השירים שלו אבל לא הצלחתי, כי הייתי קורא אותם ובוכה. באותה תקופה התחלתי לעבוד גם עם גבי בן שמחון, וכתבתי מוזיקה למחזה שלו 'מלך מרוקאי'.

"במחזה מסופר, בין היתר, על הזמרת זוהרה אלפסיה, שהייתה מפורסמת מאוד במרוקו, וכאן בארץ שוכנה בשיכון באשקלון. ארז הוציא עליה שיר, בו הוא מתאר אותה בעליבותה, לעומת ימיה הקודמים. כשפגשנו אותה, נדהמתי מכמה התיאור של ארז נכון. למרות שהוא בכלל עיוור, הוא תיאר אותה במדויק. אגב, רגע לפני שהלכנו, זוהרה אמרה לנו: 'אל תשכחו אותי מהר. תשכחו אותי לאט'.

"הביקור הזה זעזע אותנו, והחלטנו שאנחנו מתחילים לדבר. ידענו שנשלם מחיר, אבל הלכנו על זה בכל זאת. התחלנו לדבר על האפליה, וליצור דברים שקשורים לזה, בכל הכוח. בתקופה ההיא כבר הייתי אחרי כמה שירים שהצליחו, וביניהם למשל 'ילדים זה שמחה'. למרות זאת, את האלבום שפרסמתי לאחר שהתחלנו לדבר על האפליה, לא השמיעו באף מקום. ממש בשיטה בולשביקית. אני ממש מקווה שיום אחד יבואו חוקרים ומוזיקאים ויבדקו את מה שנעשה לנו".

שתף במשהו מעניין ו/או מרגש הקשור למשפחתך

"מאוד הצטערתי על כך שההורים שלי לא זכו לראות אותי בכל מיני מצבים משמחים ומעמדים מכובדים ומרגשים. למשל, זכיתי בפרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, קיבלתי שני תארי דוקטור לשם כבוד, וייצגתי לא מעט פעמים את מדינת ישראל, כנציג משרד החוץ, ברחבי העולם.

"אני אוהב את המדינה שלי, את השפה שלי, את העם שלי, ומרגיש שאני משרת אותם. וזה כבוד גדול עבורי לשרת אותם. אחד ההופעות שהכי זכורות לי היא הופעה בבית הלבן בזמן כהונתו של קלינטון. הסתכלתי על עצמי ולא האמנתי. הילד מהמעברה מייצג את מדינת ישראל בבית הלבן.

"מאוד הצטערתי על זה שההורים שלי לא זכו לראות אותי במעמד כזה. הם היו ממש מתגאים בי. אבא שלי לא היה יכול להעריך את המוזיקה שלי, הוא היה חרש, ומה שרצה זה שאעבוד בעבודה מסודרת עם משכורת קבועה. אמא, לעומת זאת, תמיד עודדה אותי, אבל לא זכתה לראות אותי בהצלחתי. הרבה שירים שלי הייתי משמיע לה לפני כולם, אבל היא לא זכתה לראות בהצלחתם.

"מעבר לזה, הייתי מאוד שמח אם ההורים היו רואים אותי זוכה בתארי הדוקטור לשם כבוד. ואני מאוד מודה לה' על כל ההישגים הללו. אף פעם לא חיפשתי את הכבוד ואת החומר. ואני חושב שבגלל זה ה' הצליח את דרכי".