"אוי ואבוי, מה עשו לילדה שלי?"

בשבוע שעבר רשמתי את בתי הקטנה בת ה-3 לצהרון. אני קצת עמוסה, וצריכה בתקופה הקרובה קצת יותר זמן לעצמי ולעיסוקי. לאחר מחשבה ארוכה והתלבטויות עם בעלי חשבנו שכך יהיה נכון גם לי וגם לה. היא שמחה ורצתה, ואני הייתי רגועה לעשות את זה.

האמת היא שכמה ימים אח"כ חשבתי לעצמי שאני לא יודעת מה היה נכון יותר לעשות - להשאיר אותה בבית ש"תקרקר" מסביבי, או שהיא תהיה בצהרון עד 16:00 (אין לי משהו נגד צהרונים. אני חושבת שזהו פתרון מצוין לאימהות עובדות שצריכות סידור לילדים שלהם). אספר לכן מדוע...

יום-יומיים עברו והכל היה בסדר. מהיום השלישי והלאה שמתי לב שפניה לא כתמול שלשום. היא נהייתה שקטה יותר, עצובה, בוכה על כל שטות, כועסת ומתעצבנת מכל דבר קטן שאומרים לה, והתחילו לי מחשבות...

"מה קרה לה?", "למה היא עצובה כל כך?", "יכול להיות שקשה לה להיות בצהרון כי היא רגילה להיות איתי בבית?", "אולי אני חסרה לה?", ועוד הרבה מחשבות שלא הוסיפו בכלל למצב הרוח שלי.

זהו, הייתה לי "ידיעה ברורה" שהילדה עצובה כי עשיתי לה עוול. "היא נמצאת בגן עד שעה מאוחרת, היא ודאי מתגעגעת אלי", "אולי עשיתי טעות וזה לא טוב בשבילה, הילדים חשובים יותר מעבודה"...

והמחשבות המשיכו לנקר ולזרום...

"עדיף שהיא תאכל אוכל של בית, הוא בריא יותר, איך הסכמתי לכך שהיא תאכל אוכל מתועש של צהרונים?", וכו'...

מה שעשיתי כדי לחפות על ה"עוול" שעשיתי לה - התייחסתי אליה ביותר רגישות, ויתרתי על כל מיני דברים שאולי לא היה צריך לוותר עליהם, חיבקתי ונישקתי בלי הפסקה עם מבט של רחמים בעיניים, כאות הסכמה שאני מבינה אותה...

אבל האמת היא, שכל מה שסיפרתי לכם למעלה היה רק אצלי בראש! המציאות הייתה אחרת לגמרי, כפי שאספר בהמשך.

כמה פעמים אנחנו חושבות מחשבות, מדמיינות דמיונות ומאמינות להם בלי לשים לב? עושות פעולות שאנחנו בטוחות בהן, אבל הן מונעות מהרגש ולא מהשכל, ומתברר שהיו שגויות? כמה פעמים בדיעבד אנחנו מגלות שהכל היה דמיוני ובדיוני?

פעם הגיעה אלי אמא שסיפרה שהיא לא יודעת מה קורה לילדה שלה. היא מסתגרת בחדר, שקטה, עצבנית לפעמים וכו', והיא בטוחה שמישהו פגע בה פיזית. שאלתי אותה - "למה את חושבת? ראית משהו? שמעת משהו?".

והיא אמרה "לא! שמעתי על מקרה שהיה אצלנו בשכונה. לכי תדעי, אולי פגעו גם בילדה שלי, אני אומרת לך, צריך לשים לב, להסתכל בעשר עיניים"...

כשביררנו את הדברים לעומק התברר שהבת שלה לא נפגעה מאף אחד, והסיבה להסתגרות שלה הייתה רחוקה מאד ממה שהיא חשבה. כך יכולנו לעזור לילדה להתמודד.

שמעתן ודאי הרבה סיפורים על דברים שקורים במעונות, בגנים וכו'. מי מכן התחילה לחשוד בגננת של הילד שלה? אולי חיפשה בגופו סימני חבלה? אולי התחילה לחשוש יותר ולשים יותר לב למה שקורה כשהילד שלה במסגרת החינוכית?

ככה הראש שלנו עובד!

אנחנו שומעות סיפורים, שומעות חדשות וכדומה, ובאופן אוטומטי מקשרות את הסיפור לעצמנו ומוצאות הוכחות בשטח כדי לאמת את ההרגשה, והכל בתת המודע. אנחנו נזהרות יותר, חוששות יותר ויש כאלה שגם מסיקות מסקנות שהעולם מפחיד ומסוכן, וצריכים להיזהר, וגם מלמדות את הילדים שלהן שצריך להיזהר...

יכול להיות שיש אמת בכל דבר, אך ההבדל בין לשים לב ולבדוק לבין לפעול מהמקומות האלה הוא גדול מאד, ויכול לבלבל אותנו מאד.

וזה מה שקרה לי בשבוע שעבר.

הייתי בטוחה שהילדה שלי מסכנה ועצובה כי עשיתי לה עוול, והיא בטח מתגעגעת אלי, ופעלתי מהמקום הזה.

אך כששיתפתי את בעלי במה שאני מרגישה, עצם השיתוף גרם לי להבין שאולי יש עוד סיבות שגורמות לה להתנהג ככה, ולא בהכרח קשה לה דווקא בגללי.

לאחר בירור מעמיק גיליתי שתכל'ס הילדה בסה"כ הייתה עייפה! היא לא רגילה להיות כל כך הרבה שעות בגן. דיברתי עם הגננת, והיא סיפרה שהילדה שמחה, זורמת, משחקת יפה, אוכלת ונהנית כמו כולן, ולא הבינה למה אני שואלת...

ואני נרגעתי.

כשמזיזים את הרגש ושואלים את השכל, מתגלים דברים אחרים לגמרי. כשאנחנו מתייחסות רק לרגשות שלנו, אנחנו יכולות לעשות הרבה טעויות ואפילו נזקים, ולהחליט החלטות שגויות.

אז מה עושים?

1.בכל פעם שמתעוררות מחשבות, קחי בחשבון שצריך לבדוק אותן, ולא בטוח שהן נכונות.

2. שתפי וחשפי אותן מול מישהו אחר. עצם החשיפה תגרום לך להבין את עצמך ואת מה שמתחולל בקרבך.

3. אם את שמה לב שאת מתקשה להפריד בין הרגשות למציאות, או לברר איזו מחשבה נכונה ואיזו לא, או עד כמה ובאיזה מקום היא נכונה - גשי לקבל עזרה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il