בעיצומה של חגיגת בר-המצווה של הבן: הבית נשרף כליל, הגמרא והתפילין ניצלו

הנס של בני משפחת צ'רטקוב: ביתם נשרף כליל, ובעוד שהם נותרו ללא קורת גג - ספרי הגמרא, התפילין, התמונות של בני המשפחה ופריטים בודדים בעלי ערך סנטימנטאלי הצליחו לשרוד את הלהבות שהיתמרו לגובה של חמישה מטרים. ביתם של בני המשפחה, המתגוררים במושבה יבנאל שבצפון הארץ, עלה באש בזמן שהם חגגו בשמחת בר-המצווה של בנם. בעיצומה של השמחה החלו לזרום דיווחים על המתרחש. האבא מנחם-שלמה והאם שמחה החליטו שאת השמחה של הבן הם ממש לא הולכים לעצור. ואכן, הם שרו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד', אבל כשחזרו לביתם חשכו עיניהם: הבית ורכבי השטח השייכים לעסק המשפחתי שהם מפעילים – עלו באש.

ההורים, בשנות השלושים לחייהם, וארבעת ילדיהם (15, 13, 8, 5)  התכוננו לאירוע בר-המצווה שהתקיים בטבריה, כמה שבועות מבעוד מועד. שום דבר לא הכין אותם למה שעתיד היה להתרחש בזמן שהאירוע רק התחיל. "ביום חמישי שעבר בערב הייתה שמחת הבר-המצווה של הבן", משחזרת השבוע האם שמחה, "כמובן שהתארגנו בשמחה גדולה. זה הבן הראשון שאנחנו חוגגים לו בר-מצווה. נורא רצינו שיהיה לו שמח, ושהוא יישא איתו זיכרון חיובי. יצאנו לאולם אחרי שהספקתי לעשות לכבודו עוגת תפילין. זה היה מאוד מרגש עבורנו. היינו בעננים, בוודאי ששמחנו מאוד והתרגשנו".

שמחה ממשיכה לתאר: "בסביבות השעה 19:45 החלו לזרום האורחים, האווירה הייתה טובה, קבלנו את פני האורחים בהארת פנים, והחגיגה החלה. בשלב מסוים בעלי מנחם –שלמה הקריא הקדשה שכתב לחתן בר-המצווה. הוא סיפר באופן אישי על ילדותו, הימים שבילה אצל סבא וסבתא, ושנות הילדות ביבנאל. בזמן שהוא נתן את הדרשה ניגשה אליי אורחת, ואמרה לי שאחד מרכבי השטח שבהם בעלי עורך טיולים לאורחים, עולה באש. הייתי בהלם, היה לי קשה להאמין. חשבתי שאולי זאת סתם שמועה, אולי מישהו חמד לצון, אבל משזרם השמועות לא פסק – הבנתי שאכן זה נכון ורכבי שטח עולים באש. אחרי זמן קצר דווחנו שהכל בוער והיו פיצוצים. בשלב ראשון, תוך כדי הדרשה, עצרתי את בעלי ודיווחתי לו. כבר אז אמרתי לו שאני לא משביתה את השמחה, אבל מן הסתם חשוב שהעניין יטופל, ובהקדם. הזעקנו קרובי משפחה שנסעו למקום כדי לראות מה אפשר לעשות. בינתיים דיווחו לי שכל התקרה קרסה, הזכוכיות התנפצו והכל עלה באש, כולל הרכבים. לא נשאר כלום.

"למזלנו, התפילין והגמרות שרדו, ואף אלבומי התמונות. החפצים הרוחניים ניצלו, בעוד שכל מה שבגשמיות עלה כל באש. לצערי החדר שלנו מפוחם לגמרי, והיו דברים יקרים לליבי שעלו באש כמו התכתבויות שלי עם בעלי או מכתבים יקרים לליבי. יכולנו לראות שבחלק מהמקומות האש ניסתה להיכנס אבל לא הצליחה – אך החלונות נמסו מהעוצמה. הלהבות חגגו מבחוץ, אבל במקומות אחרים היא אכן נכנסה".

איך גייסתם תעצומות נפש להמשיך לחגוג בזמן הזה?  

"ידעתי שהבית נשרף, לא ידעתי עד כמה הנזק חמור. לא חשבתי שלא יהיה לנו לאן לחזור. הרי אמרו לנו שרכבי השטח עלו באש. חשבתי שמקסימום ייפגע חלק קטן, לא חשבתי על הרס בסדר גודל כזה. בסוף הערב רמזו לי: 'תשמעי, אין לך לאן לחזור - הכל קרס, כולל הרעפים. הבית היה למאכלת אש'. אני מודה שירדו לי דמעות, הייתי בהלם ראשוני אבל יחד עם זאת הייתה לי שמחה ואמונה פנימיים. הרגשתי שאני חייבת להפגין קור רוח כדי לא להפסיד את הבר מצווה של הבן. הרי אם הייתי עוצרת אירוע לא הייתי עוצרת את האש ומצילה את הבית. הרצונות שלי לא שונים מצעקותיה של אימי או אח של בעלי שהיו בשטח. לא היה לי עניין להשבית שמחה. ממילא זה לא היה עוזר".

הבעל מנחם-שלמה מחזק את דברי רעייתו. "אצלי המוח שליט על הלב", הוא אומר, "החלטתי באופן מודע שאני לא מבטל לו את הבר מצווה, אלא שולח את אחי לשטח וממשיך לחגוג. המשכנו לשמוח, רקדנו ושרנו את מילות השיר של רבי נחמן מברסלב: 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'. העולם מזמן קשיים, אבל בשיא הניסיון אדם צריך לדעת לא לפחד, ובשביל זה צריך להאמין במשהו. זה יד השם שהתפילין והגמרא לא נשרפו. שמחתי מזה. כשאתה אוהב בני אדם אתה מקבל אהבה, ולא נשרפים הדברים החשובים. הכל מסתדר לי כמו פאזל".

איך ילד הבר מצווה הגיב?

שמחה: "הוא ילד מאוד חזק. הוא הבין שקרה משהו אבל הוא המשיך לשמוח ולא התבלבל. האמת שלא דיווחנו לו ב- 100%, הוא רק הבין שמשהו רע קרה. חגיגת בר המצווה תפסה נופך של עוצמה אחרת, למרות שזה עצוב אבל הייתה אחדות ותפילה. הוא ראה שהוריו לא מוכנים להשבית שמחה וקיבל כוחות".

מנחם-שלמה: "הילד לא איבד קור רוח, הוא דיבר ודרש. חיזקנו אותו ואת שאר הילדים. הוא מכיר את אבא ואימא שלו. התמודדנו – למרות שזה לא קל".

לראות בית הרוס – זה בוודאי קשה מאוד

שמחה: "זאת תחושה קשה מאוד, תחושה לא נעימה. אתה עומד מול הדברים שלך חסר אונים, זאת ההיסטוריה שלך, וידוע שאנשים נקשרים לדברים. אין מילים לתאר את תחושה שאין מה להציל. כל הבגדים הפכו לגוש פלסטיק- אי אפשר להאמין. גם המחשבה שהבית הפך למלכודת אש היא קשה. זה בית שהיה מטופל, כלומר אם היה קצר או כל בעיה אחרת – היא טופלה. אני חושבת על זה שתוך דקות אחדות הכול בער, האש טיפסה למעלה בעיקר לחדר השינה, הבית הפך למלכוד אש, ואפילו המשקופים העבים גם מפוייחים. כשאני מבינה את גודל הנס שלא היינו בפנים - זה מעודד".

מנחם שלמה: "זה אמביוולנטי. ברגע הראשון לא מעכלים. כשחזרנו מהאולם הרגשתי צורך לא ללכת לישון. דאגתי שאשתי והילדים ילכו לישון אצל חמותי, ואני הלכתי עם אחיי וחברי לנגן ולשיר שירי קרליבך באווירה טובה. החבר'ה עודדו אותי, לא הרגשתי לבד.  בבוקר הטרגדיה לא באה לי במכה אחת לפנים. לקחתי את הדברים בפרופורציה".

שמחה: "בסופו של דבר אני שמחה שדבקתי במטרה לתת לילד תחושה טובה כך שבר המצווה לא תהיה טראומה. אם היינו עוזבים את האולם באמצע, אחרי כל ההשקעה, והולכים לזירה בוערת זאת הייתה טראומה לנצח. חוץ מזה, אני מסתכלת על הצד החיובי שלא היינו בפנים. זה יכול היה לקרות כשהיינו בבית, ואז היות אבדות בנפש. קרה לנו נס. אני רואה את ספרי הקודש ששרדו, התפילין, פריטים סנטימנטאליים ואני מבינה שאלוקים לא כועס עליי, הוא יפתח לי דלת יותר טובה. למשל, המקרר שהיה גדוש באוכל ל'שבת חתן', לא נפגע ויכולנו להשתמש באוכל. אני מאמינה שזה לטובה, אני לא יודעת איך - אבל מאמינה שעוד נראה".

"השליחות שלנו היתה לתת כוח לאנשים"

שמחה אומרת שבעקבות המקרה שלהם אנשים בסיבתם התחזקו: "האמונה ששידרנו לאנשים חיזקה אותם. הרבה אנשים פנו אלינו ואמרו שהתגובה שלנו נסכה בהם השראה וכוח. אולי זאת הייתה השליחות שלנו: לתת השראה לאחרים. בעלי הוא איש חברתי, הוא משדר רוח אחדות, אנשים אמרו לנו שהם לא ראו התנהלות כזאת. אנשים מדברים על אמונה וברגע אמת ראו את זה מול העיניים. אנשים שרחוקים מתורה ומצוות פנו לבעלי וציינו שהם לא מפסיקים להתפעל".

מנחם שלמה: "כשאנשים שמעו איך התמודדנו הם אמרו לי: 'הורדת לנו דמעות'. אנשים התחזקו. רבים מהם התחילו לעזור ולתת יד. כל אחד עשה משהו ונתן כתף. חיבקו אותנו בצורה לא נורמאלית. זה מחדד את ההבנה שאם אתה אוהב אדם – יאהבו אותך חזרה. אם תדאג לעצמך כל חייך, אז כשחלילה תתמודד עם טרגדיה - לא יסתכלו עלייך, ואף אחד לא ידאג לך. רכבי השטח שנשרפו עשו עשרות אלפי שעות של קורת רוח לאנשים. אני מנחם הקטן זכיתי לשמח אנשים, אצלי הציעו הצעות נישואין, שימחו אחד את השני והתחזקו רוחנית".

בימים אלה מגייסת המשפחה תרומות לשיפוץ ושיקום הבית. שמחה: "עכשיו אנחנו מתחילים תהליך של שיקום. אנחנו מסתכלים עם העיניים קדימה - להחזיר את הילדים לשגרה, ללימודים, לעבודה של בעלי. אנחנו מתרוצצים ועושים הכל כמה שיותר מהר כדי לא לשקוע למטה, חלילה. אנחנו משפחה אוהבת שמגדלת את ילדינו במסירות ובאהבה, והכי חשוב לנו זה להחזיר להם את הבית שהיה ועתה הוא נשרף כליל. עכשיו אנחנו מתעסקים בעיקר בצד הטכני שזה אומר לשפץ, לקנות בגדים, לדאוג לאוכל – כל מה שאדם צריך כדי לחיות. חשוב לנו להעביר מסר של אחדות ואהבת עם ישראל, כמובן מעל הכל – אמונה. בלי אמונה אי אפשר להחזיק מעמד ולשרוד מצבים כאלה".

מנחם-שלמה: "הקב"ה מנסה אותי ואת שמחה אישתי. אנחנו ב"ה נצא מזה יותר שלמים ויותר חיובים, והילדים יראו דוגמא חינוכית לבר-מצווה, לא בתיאוריה. אני מודה מעומק הלב לחברים שעוזרים ומחבקים".