כל אחד מאיתנו צריך לשאת את הלחם שעליו

המתבונן בפרשיות בניית המשכן נפעם לגלות שכל כלי מכלי המשכן מסמל חלק נוסף בפאזל החיים.

החיים הם כה נסתרים ומעורפלים, העולם מעלים את תכליתו, והמשכן הוא כאלומת אור עוצמתית המאירה אל תוך האפילה.

אחד הכלים המשמעותיים שהיו במשכן, הוא השולחן. השולחן היה עשוי מעצי שיטים, מצופה זהב, ועליו היו מסודרים שנים עשר לחמים (לחם הפנים). במבט סימבולי, השולחן הוא סמל לרווחה, עשירות ושפע, ולכל תחום התפתחות החיים החומריים של עם ישראל.

השולחן הוא הכלי שרעיון הטהרה, הנקיות והזַכּוּת, מוזכר אצלו יותר משאר כלי המשכן. "זהב טהור", "הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר" (ויקרא כ"ד, ו'), "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה" (שם, ז', ביחס ללחם הפנים שהיה על השולחן), "וּמְנַקִּיֹּתָיו" (שמות כ"ה, כ"ט).

בגלל שהשולחן הוא סמל הרווחה החומרית, דווקא שם, בעולם החומרי, שמה התורה דגש על נקיות וטהרה יותר מכל כלי אחר. הרווחה החומרית עלולה להעכיר את נפש האדם, ותפקיד האדם להפוך את שולחנו החומרי לשולחן טהור (רבי שמשון רפאל הירש).

על השולחן היו ערוכים שנים עשר לחמים, אחד על גבי השני, שישה לחמים בכל צד.

הלחמים לא היו מונחים אחד על השני באופן צמוד, אלא היה ביניהם מרווח מסוים. כיצד? התורה ציוותה ליצור כמין קנים חלולים ("וקשותיו" – כ"ה, כ"ט, וברש"י שם), ולשים שלושה קנים בראש כל לחם, כך שהלחם שלמעלה, ישב על גבי אותם קנים. מטרת המרווח הייתה להבדיל מעט בין לחם ללחם, ועל ידי כך למנוע עיפוש ופגימה בלחמים התחתוניים (תלמוד מנחות צו ע"ב).

אם כן, הלחמים היו מסודרים אחד על השני, אולם לכל לחם היה המקום ו"מרחב המחיה" שלו.

הרב הירש כותב שנתון זה מעביר מסר מהותי ואקטואלי:  

ביחס לרווחה חומרית, על כל אחד לשאת את ה"לחם" שמעליו. כלומר, על כל אדם להתמסר לזולת, לשאת את אחיו "על גבו" ולחיות במסירות איש לאחיו. על כל אדם לפרנס את שולחן זולתו, באותה מידה או כמעט באותה מידה שהוא מפרנס את שולחן עצמו. זהו התנאי הראשון לרווחה בעם ישראל – נשיאה בעול עם חברו. אולם למרות ליכודן של החלות, לא פגמו החלות זו בזו ולא השחיתו זו את זו, אלא כל חלה נשתמרה בעצמאותה ובתחום המיוחד שלה.

על האדם לשאת את השני ולחיות עמו באחווה ובשלום, אולם יחד עם זאת עליו לשמור על עצמאותו, לבל יפגם "ויתעפש" על ידי הזולת. לכן מצד אחד התורה מצווה על עשיית חסד, אולם מצד שני היא מבססת יסודות משפטיים וחוקים חברתיים, המאפשרים עשיית חסד בראש שקט.

אגב, מעניין, שהתבנית שבתוכה היה הלחם, היה נראה כמין "תיבה פרוצה" (לשון התלמוד, מנחות צד ע"ב). כלומר היו דפנות רק בצדדי התבנית. צורה זו מסמלת את הרעיון שהזכרנו: על האדם לחיות חיים פרטיים בתוך תיבה סגורה מצד אחד, אולם פרוצה מצד אחר - להשאיר פתחים דרכם יוכל הוא להביט על זולתו, ודרכם יוכל הזולת להיכנס כשיש צורך בכך.

המשקל של כל לחם היה שני עשרונים (ויקרא כ"ד, ה'). עישרון אחד זו מידה המספיקה למאכל אדם ממוצע למשך יום (דבר זה נלמד מהמן שירד לבני ישראל במדבר, עשירית האיפה לכל אחד - שמות ט"ז, ל"ו). פרט זה בא ללמדנו, שאדם צריך לשים על שולחנו שני עשרונים, לחם על גבי לחם, אחד עבור עצמו, ואחד עבור מי שאין לו.

רק כך באה רווחה חומרית לאדם היהודי.