איה קרמרמן מנסה לדמיין איך היה לפגוש את אבא שלה ז"ל

בשבוע שעבר התקיים אירוע לזכרו של אבא שלי. 37 שנים אחרי שהוא נפטר, חברים החליטו לכבד את זכרו, יחד עם זכרם של עוד ארבעה שהיו מייסדי מרכז הספורט של בית"ר, שם אבי כיהן כיושב ראש.

מתוך אלף מוזמני האירוע, החצי המבוגר הכיר את אבי הרבה יותר טוב ממה שאני הכרתי אותו, והחצי השני, גדל על סיפורי יוסק'ה מיתולוגיים. לא פשוט לעמוד ולשמוע עשרות פעמים "איזה אדם אבא שלך היה", ולחשוב בלב "האמת, שאין לי מושג". ישבנו אני, בעלי והבנים בקהל, וכל פעם ששמו הוזכר באחד הנאומים הם הסתכלו עלי כדי לבדוק איך אני מעכלת את האינפורמציה. לא בטוחה שעיכלתי הכול. קצת מצחיק להגיד, אבל זו הפעם ראשונה שהבנתי שחוץ מתפקיד האבא, אבי גם היה איש פעיל מאוד. זה ממש לא אמור לעניין ילדה בת חמש, שלאבא שלה יש חיים חוץ מלהביא אותה לגן ולקנות לה ברביות, אבל ילדה בת 42 יכולה להכיל את זה.

ישבתי שם והקשבתי לנשיא המדינה, לדוד לוי ולרב לאו מספידים אותך, ותהיתי מה הייתי כותבת או אומרת, אילו היינו נפגשים.

אבא,

ביקום אחר, אם היום היינו חולפים זה ליד זה ברחוב, ככה במקרה, סביר להניח שלא היית מזהה אותי. אני מדברת על משהו מעבר לברור מאליו, פרט לאספקט הגיל, כי ילדה בת חמש ואמא בת 42 זה לא אותו בן אדם. נראה לי שלא היית מזהה אותי כי חישבתי מסלול מחדש. כזה שהיה לא צפוי. אותו לא היית מזהה. את מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה רחוק מאיפה שאתה גידלת אותי. אני כל כך אחרת ממי שהיית מצפה שאהיה כשאגדל, והדבר הזה היה לדעתי גורם לך להמשיך ללכת ברחוב בלי שתכיר אותי. מעניין אם בכל זאת היית מזהה, אם היית גאה בי על האומץ. וזה דרש אומץ.

אני חושבת המון על הפגישה איתך. על תחיית המתים. אני חושבת שהיו לנו עשרות שיחות על זה בבית. הילדים אוהבים לדבר על מי הם היו רוצים לפגוש. את מי בוחרים מתוך שלל הענקים לאורך הדורות. אברהם אבינו? משה רבנו? רבי נחמן? הרב אדלשטיין זצ"ל? אין סוף שמות עולים במהלך השיחה. ואז, באופן קבוע, מישהו אומר סבא יוסק'ה. ואני שותקת. כי האמת, מעל הרצון לראות אותך יש פחד. פחד לפגוש אדם כל כך קרוב, שהלב אוהב במלוא המרץ, ובכלל לא מכירים. איך מחבקים אדם כזה? איך מדברים איתו? יש ימים שאני בטוחה שאתה יודע עלינו הכול, צופה מלמעלה, ויש רגעים שאתה נדמה כל כך רחוק. שנות אור, עליות נשמה רחוק. ויש לי אין ספור דברים לומר לך.

הסליחה והתודה

דבר ראשון, אבא, אני צריכה לבקש סליחה. סליחה על כך ששנים היית התירוץ שלי, התיק שהכביד על הגב. ה"למה אני לא כמו כולם" שלי. סליחה ששנים האשמתי אותך במה שאני חסרה או חלשה. סליחה ששנים לא לקחתי אחריות על אלף ואחד דברים והפלתי אותה עליך. כאילו בחרת ללכת. כאילו לא נאבקת להישאר. סליחה שהייתי לך כמשקולת, מקטרגת מפיה של ילדה בת חמש שלא ידעה איך להתמודד עם בשורה איומה. סליחה על כל השנים שלא באתי לאזכרות כי התביישתי, כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שאתה מתחת לאדמה ולא לצד השם בגן עדן.

תודה. אני יודעת שיש אין סוף דברים להגיד עליהם תודה. נגיד, על מה שהורשת לי. כן, יש את הסנטר השפיצי, הרווח בשיניים ולחיי התפוח שלי. הם קופי אתה, ובמתיקות עברו קומפלט לפרצוף של הילדים. אבל מה עם הדברים החשובים? כוחות, הומור, טוב לב. ברור לי שיש בי כוחות שהם ממך, אבל אני לא הכרתי אותך כדי לדעת. בעיקר תודה אבא, שמתוך החיסרון שלך נולדה האימהות שלי. מהאין שהיית, יש אותי. אני בוחרת לגדל את הילדים, להיות נוכחת בחיים שלהם. אני לא יודעת אם הייתי כזו אם היית פה. ולהיות איתם זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. הם הכי מצחיקים, הכי מתוקים והכי מעצבנים. והם הכי שלי.

וואו, כמה שאתה מפסיד. לא רק את האירועים הגדולים והחשובים. חתונות, לידות, בר מצוות. אתה מפסיד את החיים עצמם. את הלשבת על הספה ולקרוא להם סיפור. לראות את הקטנה ואת תתה משחקות שעתיים מלחמה, שבעצם הגוזלית לא יודעת את החוקים אבל מסבירה לתתה מה לעשות. ותתה כמו תתה זורמת איתה ועושה מה שהיא פוקדת עליה. אתה מפסיד כמה הן דומות. אתה מפסיד ערבי שבת. לשבת יחד, לדבר ולצחוק. אתה מפסיד אילו מענטשים הגדולים הופכים להיות. כל מה שהחמצת איתי, אני זוכה לראות ולחוות. וזה בזכותך. החלל שהשארת בי הוא זה שנטע בי את ההחלטה להיות כאן בשבילם. חוסר הזיכרון שלך הוליד אין סוף זיכרונות שחיים בי ועושים אותי מאוד מאושרת ושלמה.

אבא, תודה שבחרת את אמא. האמת היא שאני יודעת שהיא בחרה אותך, אז תודה שהסכמת. אין מילים לתאר כמה מופלאה היא לכולנו. הלוואי שהיית רואה איך הילדים רצים אליה כשהיא בדלת. ואולי אתה רואה. אם כן, ברור לי שאתה מתענג, כי אי אפשר שלא.

אני מקווה שאתה גאה בי. האמת, יש לך על מה. אני הולכת אחרי האמת שלי, ואני מקווה שאני גורמת לך נחת שם למעלה, רוחנית ואבהית. אוהבת אותך, ומחכה לתת לך חיבוק. ממני, איה (נופעס בשבילך).

סלט סלק וכרוב אדום

המצרכים הדרושים:

חצי כרוב אדום פרוס דק / 1 סלק גדול חתוך לג׳וליאנים (מקלות דקיקים) / חצי כוס כוסברה קצוצה / 2 תמרי מג׳הול חתוכים לקוביות קטנות / רבע כוס פיסטוק קלוף / חצי כפית מלח / 1 לימון סחוט / 3 כפות שמן זית

אופן ההכנה:

קולים מעט את הפיסטוק במחבת יבשה, עד שהוא מפיץ ריח נעים / מערבבים את כל המרכיבים יחד ומתבלים / לפני הגשה טועמים ומתקנים תיבול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".