מה סיון רהב מאיר למדה השבוע ממירי רגב?

1. אז מה למדתי השבוע ממירי רגב, שנבחרה לאישה הראשונה בליכוד? עקבתי אחריה מקרוב ביום הפריימריז. כשהצענו לה להתראיין בשידור חי בעמדה של חברת החדשות בתשע וחצי בערב, היא סירבה. הקלפיות עוד פתוחות, הסבירה. יש לה עוד עבודה, שנבוא אחר כך. כלומר, למרות שמאות אלפי צופים יכולים לראות אותה כעת בטלוויזיה, היא מעדיפה להשקיע בשלושת הבוחרים שאיתם דיברה באותה שעה בדרך לקלפי. ואז בעוד אחד, ועוד אחד.

כשהגיעה לעמדת השידור, אחרי סגירת הקלפיות כמובן, בדקה היטב את הכיסא. הכיסאות היו נמוכים, וכדי להגביה את הדוברים, המפיק שם עליהם הרבה חומרי תעמולה של גילה גמליאל. ערימות־ערימות שעליהן ישבנו. מה לעשות, זה הפתרון שאולתר בשטח. אבל רגב היססה: "לשבת על זה? איך זה ייראה."? רק אחרי שהסברנו שכל השדרנים והמרואיינים יושבים כך הלילה, על חומרי התעמולה האלה, היא הסכימה. עניין של זהירות. אף אחד אחר לא בדק זאת כך.

נפרדנו לקראת 11 בלילה. איחלתי לה שתישן קצת, והיא השיבה: "עוד לא אומרים לילה טוב. יש לי עוד שתי חתונות הלילה לפני שאגיע לראש־העין, הביתה. חתונה אחת בשורש ואחת ליד נתניה".

יש סיפור מפורסם על רב שרגע אחד אחרי צאת יום כיפור, אמר: "נו, מהר, צריך להתחיל לחזור בתשובה." הוא כבר החל להתכונן ליום כיפור הבא. השבוע ראיתי מישהי שמתחילה להתכונן לפריימריז הבאים.

2. שלוש מחשבות לסיכום הפריימריז:

• נתניהו הוא מותג חזק מאוד, אבל גם הליכוד הוא מותג חזק מאוד. כרגע הם מחזקים זה את זה, אבל הם יוכלו גם להתקיים בנפרד יום אחד. זה לא שלד מפלגתי ריק שנבנה עבור פרזנטור, כמו אצל אחרים. התנועה התוססת, הדמוקרטית והמגוונת הזו היא נכס בפני עצמו.
• מה הסוד של הליכוד? תמהיל. אותה ישראליות חמקמקה שיאיר לפיד ניסה ללכוד בטורים שלו במשך שנים, נפרשה לנגד עיניי ביום שלישי בצהריים בבנייני האומה. היו שם המון חילונים והמון דתיים והמון חרדים ובעיקר המון מסורתיים, אבל מכל הסוגים. נערי גבעות חרד"לים בפאות וזקנים, נערים בכיפות שקטנות אפילו יותר מהכיפה של בנט, חסידים, ליטאים, חילונים ליברלים, חילונים שמרנים, עולים מאתיופיה, מצרפת ומארצות־הברית, דרוזים, נשים, גברים. בנט ושקד "חיפשו מזרחי", בוגי וגנץ "חיפשו אישה", וכאן אפשר היה פשוט למצוא אותם מעורבבים. יש לליכוד גם המון חסרונות (חלק מהם דווקא הודחו מהרשימה השבוע), אבל אחרי מסיבות עיתונאים מהונדסות עם מחיאות כפיים מבוימות וסלוגנים מהודקים, היה משהו אותנטי מאוד השבוע בהפנינג של המפלגה הגדולה בישראל.
• לא רחוק מבנייני האומה, בכניסה לעיר, נתלה שלט ענק עם הסיסמה החדשה: "נתניהו. ליגה אחרת", עם תמונה שלו ושל טראמפ יחד. זה נכון. אין אף אחד בליגה שלו. אפילו טראמפ עצמו שיתף בהתלהבות את התמונה הזאת. אבל במקביל נתניהו החליט גם לרדת ליגה. הוא יזם לעצמו מבחן, ואז נכשל בו. הוא יצר אויב, הפך את סער ל"אישיו" וכמעט הכתיר אותו בכוח ליורש. זה שוב הדיסוננס הזה, שבו נתניהו מארח פה השבוע את נשיא אוסטריה ונערך למפגש קרוב עם פוטין במוסקבה, ובמקביל דואג שהעוזרת לשעבר של גדעון סער לא תנצח במחוז תל־אביב (אה, היא גם ניצחה בסוף).

(צילום: פלאש 90)

3. מי אמר שבבחירות צריך לדבר רק על בחירות? ומי אמר שרק פוליטיקאים משפיעים על חיינו? זוג צנוע אחד, הרב ישעיהו ורחל הבר, מחולל בחברה הישראלית מהפכה חברתית עצומה.

"שלום סיון, שמי אסתי ארנד, אמא וסבתא מירושלים", נפתח המייל שקיבלתי השבוע. "לפני שלושה חודשים זכיתי לתרום כליה, אחרי שבני זכה לתרום כליה לפני שלוש שנים. שנינו עשינו זאת בגלל הפעילות של ארגון 'מתנת חיים' של בני הזוג הבר. התהליך לקח לי שנה וחצי, וכל יום בדרך היה שווה את זה. התחושה שהוצאתי מישהו ממעגל הסבל היא מופלאה. הנתרם הוא אדם בעל משפחה, בערך בגילי, נושא תפקיד חשוב, תושב באר־שבע, כך שהכליה שלי עברה דירה לדרום... בשבת האחרונה התכנסנו יחד במלון בירושלים, 140 תורמי כליה חדשים, כולם מהשנה האחרונה. בתמונה המשותפת אפשר לראות סבתא בת שבעים שתרמה כליה לפני כחודשיים, ארבע אמהות שגם הן וגם בניהן תרמו, בעל ואישה שתרמו זו אחרי זה ועוד. מי היה מאמין שבתוך עשור של פעילות יגיעו ל־637 תורמים, שייתנו מגופם לחבריהם? אני כותבת לך כי עדיין נדרשות היום כ־800 כליות נוספות. אנחנו חיים בדור מבורך שבו הרפואה המודרנית מאפשרת 'גזור, העתק והדבק'. צריך לנצל זאת. החזון שהוצג במהלך השבת הוא לסגור לגמרי את מחלקות הדיאליזה, ולמצוא יותר תורמים מחולים. הרי הזוכה המאושר ביותר בתהליך הזה הוא הנותן עצמו, על כך הסכמנו כולנו. שאלתי את כל התורמים. אף אחד לא מתחרט על מה שעשה, להפך. תחושת הסיפוק היא מעל ומעבר למה שאפשר לדמיין. הצלנו חיים.

"בתפילת מנחה של שבת קוראים כידוע את תחילת הפרשה של השבת הבאה. מרגש היה לשמוע את תחילתה של פרשת תרומה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. כמה מתאים. גם בפרשה, העם כולו מזדרז לתרום, לתת, מתוך אלטרואיזם, אהבה ואכפתיות. מעניין שזה קורה זמן קצר אחרי יציאת מצרים. פרשת תרומה היא למעשה השלמת מהלך השחרור הזה. מתברר שהיציאה האמיתית מעבדות לחירות אינה בקריעת ים סוף, וגם לא במעמד הר סיני, אלא בפרשת תרומה. ההוכחה האמיתית שאנחנו כבר לא משועבדים, היא שאנחנו מסוגלים לתת לאחר".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".