מה מביא אם ל-11 לתרום כליה לאדם שאינה מכירה? ראיון מעורר השראה עם אסתי ארנד

אסתי ארנד רצתה לעשות טוב לזולת - אז היא החליטה להרים את הכפפה, וללכת עד הסוף עם החסד. לפני כשלושה חודשים היא תרמה כליה, ואחרי חודש וחצי חזרה לשגרה. "ממילא לא הרגשתי שיש לי שתי כליות", היא משתפת בהומור, "במובן מסוים זאת מסיבת הודיה לגוף הבריא שלי. יש נשים בגילי שסובלות מהשמנת יתר או ממחלות רקע אחרות, אני ב"ה בריאה". ארנד, בתחילת העשור השישי לחייה, היא לאם ל- 11 ילדים וסבתא לנכדים. היא יועצת ומנחת הורים במכון 'בניין שלם', ומתגוררת בעיר העתיקה בירושלים. "אני ילידת ירושלים, אנחנו  ירושלמים מאז ומתמיד, נכדיי הם דור 9 בירושלים - זאת זכות גדולה".  

אז איך הגיעה ארנד להחלטה האצילית לתרום חלק מגופה לטובת אדם אחר, שכלל איננה מכירה? אחרי הכל, מדובר בהחלטה מחייבת כלפיה וכלפי בני משפחתה. "העניין עם תרומת כליה הגיע אליי מכמה כיוונים", היא משתפת בתהליך קבלת ההחלטה, "ראיתי חוברות מדהימות שארגון 'מתנת חיים' מחלק, הבנתי שהרבה מאוד סובלים ממחלת כליות, והדיאליזה שהם מחוברים אליה אומנם עוזרת, אבל מתישה את כוחותיהם. מי שנזקק לטיפולים צריך להיות מחובר לדיאליזה לפחות 3 ימים במשך שעות ארוכות. סדר היום משתבש לחלוטין, יש אנשים ששנים נמצאים בדיאליזה, בעוד שאפשר להציל אותם ולהחזיר למעגל הבריאים".

ארגון 'מתנת חיים' הוקם על ידי הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה בעצמו. "כשראיתי את החוברת, תהיתי איך זה  קשור אליי, הרי אני כבר בת 61. במקביל, שכנה שלי שהיא צעירה ממני בשנתיים, עברה את התהליך וראיתי איך היא התאוששה בקלות יחסית – היא עשתה לי חשק. בנוסף, אחד מבני משפחתי הקרובה תרם כליה לפני 3 שנים. הוא ראה את הברק שהיה לי בעיניים, וכמה אני מתלהבת כשדברתי על החוברת והשכנה. הוא התחיל ללמוד על הנושא מבחינה רפואית, הלכתית ומעשית - וסלל בפניי את הדרך".

כשהוא תרם כליה - לא נרתעת?

"אם הייתי נרתעת הוא לא היה משתף אותי. הרי לא חייבים לספר, אבל הוא ידע את דעתי. מעשה כזה משתלב עם המסרים של הבית שלנו. מלבד זאת, אנחנו חיים בירושלים שמאחדת את כולם. המסר שלנו הוא לצאת מהמחשבה על מה נוח ומה נעים, ולעשות טוב לאחר.

"מתאמת ההשתלות בבית החולים תהתה מה מאפיין את האנשים ששמים את גופם מתחת לסכין המנתח, באים בריאים, יוצאים חולים ואז מחלימים. הסברתי לה שזה חלק ממהלך חיים שאומר – 'בוא ניתן אם אפשר'.

"כשהפסיכיאטר ראיין אותי בתהליך כדי לבדוק אם אני מסוגלת לתרום מבחינה נפשית, הוא שאל אותי: 'למה את רוצה לתרום?' אמרתי לו שרציתי לעשות משהו טוב למישהו. הוא היה אמריקאי, וחלק איתי שכשהוא ראיין אנשים בחו"ל הם אמרו לו שזאת מצווה. לעומת זאת, פה בישראל הוא לא שמע שאומרים שזה מצווה, זה בא בטבעיות לעשות טוב לאחר. החסד זורם".  

דיאליזה היא תהליך המיועד להחליף את תפקוד הכליות במקרה שאלו חדלות לתפקד, בין אם כתוצאה מאי ספיקת כליות חריפה או כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית. בגוף בריא, לכליות מספר רב של תפקידים, העיקריים שבהם הם סילוק חומרים (כמו אשלגן, חומצות ושתנן) מהדם, כאשר תהליך הדיאליזה אמור לחקות פעולות אלו עד לביצוע השתלת כליה, אם אכן ניתן לבצעה. ככלל מדובר בטיפול תומך שאינו מיועד לרפא את הכליות. החולים המטופלים בדיאליזה נחשבים לחולים קשים שהכליות שלהם חדלו לתפקד בפתאומיות כתוצאה מאי-ספיקת כליות חריפה, או לחולים במצב יציב שהכליות שלהם חדלו לתפקד באופן קבוע – כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית. ארגון 'מתנת חיים' מעודד אנשים המעוניינים לתרום את כלייתם לשם הצלת חיים, כאשר מדובר הוא בתרומה אלטרואיסטית – התנדבותית בלבד. הארגון פועל ללא כל כוונות רווח. ההשתלה נועדה לאפשר לחולים להפסיק את טיפולי הדיאליזה ולחזור לנהל חיי שגרה.

תהליך שמלווה בבדיקות, ועדות וסיפוק עצום 

ארנד מודה שהתהליך המקדים לניתוח הוצאת הכליה היה לא פשוט. "תחילה בחנתי את הסיכונים עם בעלי, ובדקתי לעומק מה המשמעות של ההליך מבחינה רפואית. לקח שנה וחצי מאז הפנייה שלי ל'מתנת חיים' ועד לניתוח עצמו. בדרך עברתי המון בדיקות לראות אם אני אכן כשירה. כל חריגה מבדיקה חייבה לתקן אותה, ללכת לתזונאית ולעשות הליכות. הרווחתי כפול. כל חיי רציתי לאכול יותר נכון ובריא, זה דירבן אותי - אני זכיתי. הייתה לי מוטיבציה מאוד גדולה. אין ספק שזה טורח גדול לרוץ לבדיקות, והייתי במתח האם הבדיקה תעבור בשלום, האם אני אזכה, רציתי מאוד לתרום. הייתה לי תחושת בטן חזקה ללכת על זה להציל חיי אדם. היום תחושת הסיפוק עילאית. תרומת הכליה היא רגע מכונן בחיי, אומנם עברתי את הניתוח לפני 3 חודשים אבל אני מרגישה כאילו זה היום קרה".

איך בעלך הגיב?

"בעלי תומך בי, והוא אומר: 'תרמנו את הכליה של אשתי'. הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך, הוא היה שותף מלא".

פגשת את הנתרם?  

"אכן נפגשנו. מדובר ביהודי יקר עם משפחה נהדרת, שסבל ממחלת כליות. נפגשנו באקראי בוועדה המקדימה, וכלל לא ידעתי שאנחנו הולכים להיפגש. זאת וועדה מול 12 אנשי מקצוע, שכל אחד מתחיל לחקור ולברר שאת לא עושה מהלך כזה בלי שיקול דעת או למען רווחים כאלה ואחרים. מראיינים גם את הנתרם. רוצים לראות אם הוא ישמור על הכליה  - אחרי הכל זאת מתנה יקרה מאוד. לא היינו אמורים להיפגש אבל בגלל שהיה עיכוב ישבנו יחד ודיברנו, ואז התברר שהוא בן גילי. אשתו והוא חשו גם כן שאני התורמת שלהם. אחר כך הצלבתי את הפרטים, והתברר שאכן הוא היה הנתרם. ההתרגשות הייתה מטורפת. בעלי מספר שכשיצאתי להתאוששות דבר ראשון ששאלתי היה אם הכליה שלי נקלטה".

אז איך החיים אחרי הניתוח, ובלי כליה?   

"הניתוח היה קל יחסית, הוא בוצע בטכניקה לא פולשנית, ונמשך כ-4 שעות. הרי ממילא לא הרגשתי שיש לי שתי כליות. אני בריאה ואני מודה לקב"ה שהגוף שלי בריא. זאת מסיבת הודיה לגוף הבריא. אחת מחברותיי בת גילי כבר עם סכרת, אחת עם השמנת יתר - לכן לא הייתי בטוחה שאגיע ליעד - ב"ה הגעתי. אחרי הניתוח היו כאבים, זה היה ברור אבל בגדר הנסבל. היה קשה ללכת, ואוי ואבוי אם הצחיקו אותי או שהייתי צריכה להשתעל. חזרתי הביתה אחרי יומיים של אשפוז, נתתי לעצמי עוד 6 שבועות של מנוחה. ילדיי עזרו בגדול - הבית היה מקושט כשחזרתי, הם עשו ניקיון וקניות, ובגדול כולם התגייסו - הילדים והכלות. עכשיו המשפחה שלנו גדלה לבלי היכר יש לנו משפחה נוספת – משפחת הנתרם שקיבלה את הכליה. כיום אחרי כל התהליך אנחנו בקשר טלפוני, הם מתקשרים להודות, אני מצלצלת לשאול איך הולך".

(צילום: shutterstock)

בשבת פרשת תרומה, התכנסו ארנד ו- 140 תורמים, שהפכו למשפחה אחת גדולה, לסוף שבוע עם ארגון 'מתנת חיים'. "חזרתי באורות, אני עדיין באדרנלין", היא אומרת, "ההתרגשות הייתה גדולה. מדהים שאנשים אוהבים לעזור לשני, הרב הבר מייסד הארגון ואשתו ליוו אותנו בכל התהליך, הם הולכים לבקר את כל החולים, נוסעים לבקר את כולם, ואשתו מתפללת על בריאות כולם לפני הדלקת נרות".

רבים מהתורמים הם דתיים וחרדים, מכל החסידויות והזרמים. ארנד: "כשהייתי מאושפזת הגיע לבקר אותי אחד התורמים, פסיכולוג במקצועו שלא חובש כיפה. הוא אמר לי: 'את יודעת אני מקנא בכם הדתיים. את מוקפת במשפחה ובאנשים שבאים לבקר אותך. כשאני הייתי בתהליך וסיפרתי לחבריי הם זלזול בי וביישו אותי – מה אתה פוגע בעצמך? - הם שאלו. בצר לו הוא עבר את התהליך לבדו.

"אחת המטרות שלנו היא לפרוץ לעוד מגזרים. לא נעים לי לומר שתרמתי כליה, מתן בסתר זה יותר יפה, אך ברור לי שמי שמספר את סיפורו מביא עוד תורמים. רוב התורמים מגיעים דרך חבר, הסיפור האישי עושה הדים. ככה נוכל לרוקן את התורים הארוכים בדיאליזה. הרב הבר חרט על דגלו שהחולים לא יצטרכו לעמוד ולחכות עד שתימצא תרומה. הוא אידיאליסט גדול שנופך רוח חיים מדהימה. לצערי אומרים על הציבור החרדי שהם פרזיטים, לא מתגייסים, לא תורמים, וחושבים רק על עצמם. אלה סיסמאות בלבד, מסיסמאות לא חיים. צריך להסתכל לאמת בעיניים, אנחנו בחרנו לשים את ערכי החיים בקדמת הבמה, ולא הכל מסתכם במה נוח או לא. הרב הבר הוא בעצמו אדם חרדי".

אילו תובנות התחדדו אצלך בעקבות המעורבות האישית שלך?     

"בילדותי אימא שלי הייתה אומרת שמי שקשה לו שילך לבית חולים שיבין שהוא לא מסכן. באמת כשהולכים לשם רואים את הסבל את החולים, אלה לא חיים. אין הטוב ניכר אלא בהעדרו - פתאום כשקשה לקום מהמיטה מעריכים את הבריאות, זה מאוד ניכר. לכן אני ממליצה לכל אחד לחשוב מה הערכים שמעניינים אותו בחיים, הסיפוק בא משם ולא מהדברים החומרים כמו כסף, רכב או עבודה. נכון, הלוואי שלכולם פרנסה בשפע, וחיים נוחים – אדרבה, אבל שמחה האמיתית, שמחה שאפשר לקחת לכל החיים, היא בליישם ערך שמאמינים בו. זה סיפוק אדיר שאתה הולך איתו. כשתרמתי כליה הבנתי שאני מצטרפת לחבורה של אנשים שנותנים מגופם, נכון, זאת מצווה אבל לא חובה, זאת מחווה של אהבה". 

"לא חייבים לראות את הזולת קמל מול העיניים"

מייסד ארגון 'מתנת חיים', הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה בעצמו הקים את הארגון לפני 10 שנים: "הייתי בעצמי חולה כליות מטופל בדיאליזה. לאחר שזכיתי לעבור השתלת כליה, ניסיתי לעזור לחבר שהיה איתי בדיאליזה. הוא היה אח שכול, ובן יחיד להוריו לאחר ששכלו את אחד משני בניהם במלחמה. לצערי הוא נפטר לפני שעבר השתלה והשאיר את הוריו שכולים משני בניהם. הוא נפטר כמטופל דיאליזה, ובעקבות פטירתו קבלתי על עצמי להשתדל בלי נדר להוציא את כל עם ישראל מהדיאליזה. ואכן התחלנו לפעול  ובשנה הראשונה הצלחנו להגיע לארבעה אנשים שתרמו כליה והיום ב"ה ישנם 640 תורמים.  

"תרומת כליה היא הליך שאפשר לעבור בקלות יחסית, תוך כדי סיכון מינימאלי, ומאז שהקמנו את 'מתנת חיים' בנינו מערך ליווי וסיוע לתורמים בכל העניינים לוגיסטיים. לא חייבים לראות את הזולת קמל מול העיניים, ומבחינה הלכתית לכל הדעות מותר לקבל תרומה מאדם חי. זאת מצווה גדולה, על אף שכמעט כל הפוסקים סוברים שאין חיוב לעשות כך".

יש שיאמרו שמדובר בנתינה חריגה, שלא כל אחד יכול לעמוד בה 

"אנשים שאומרים כך צודקים - זאת בכלל לא נתינה רגילה, אדם לא תורם כסף לצדקה, זאת נתינה משמעותית - חלק מהגוף. בוודאי שזה כרוך בהקרבה, בדיקות, ועדות רפואיות – אלה לא דברים של מה בכך אבל הסיפוק הוא בלתי ניתן לתיאור. אתה נותן לאדם אחר חיים, בעוד שאין לו שום דבר אחרת לקבל אותם. מי שרואה אדם שעובר דיאליזה רואה שהוא עובר סבל לא יתואר. אין דרך אחרת להציל אותם. לנהוג כך זה ללכת בדרכיו של הקב"ה - מה הוא נותן חיים אף אתה נותן. עבור גבר שתורם כליה התהליך מקביל להריון ולידה, בהם האישה שותפה בהענקת חיים. 

זאת השנה הרביעית ברציפות שתורמי הכליה מתכנסים יחד בשבת תרומה. "יחדיו אנחנו מטכסים עצות איך להעלות את המודעות. מניסיון, מכל שבת כזאת יוצאים כמה תורמי כליה של השנה ההבאה. יש תחושה של התרוממות רוח גבוהה. גם בן או בת הזוג ראויים להערכה ולהערצה, זאת תרומה בשותפות מלאה שלהם, מדובר באנשים מורמים מהעם, בעלי חסד בתכלית".

"לפני 10 שנים כשהקמנו את העמותה פרסמנו מודעה שאימא במשפחה ברוכת ילדים זקוקה לתרומת כליה. קבלנו שיחה מאישה שנשמעה מבוגרת, ואכן היא הייתה בת 92. היא  אמרה ישירות שהיא מודעת לכך שהיא לא בגיל בו אפשר לתרום כליה, אבל היא ביקשה את שם האישה כדי להתפלל לרפואתה והצלחתה. אדם שבריאותית יכול להיות תורם פוטנציאלי - שלא יהסס, שיבוא לשמוע. כל אחד יכול לתרום משהו לזולת, כל תרומה שהיא טובה, אבל אין תרומה יותר גדולה יותר מאשר תרומה מגופו ומעצמו".