אחרי 40 שנה התגלה: הצרה הגדולה – היוותה את נס ההצלה

כאשר התרגשו ענני הזעם על שמי אירופה, הצליחו קבוצת בחורי ישיבה להימלט מגרמניה לאנגליה. בחסדי שמים הם נמלטו מחגורת החנק הנאצית, וקיוו שיזכו לחירות ולשלווה. אך לא עברו ימים רבים וכבר עלה חשד בעיני השלטונות האנגלים שהם מרגלים גרמנים, והורו לגרשם לאוסטרליה הרחוקה, תוך זמן קצר העלום לאוניה בדרכה הארוכה לגלות בארץ ניכר.

הצער והאכזבה שטפו כל פינה באוניה. הגולים שכה קיוו להגיע אל המנוחה והנחלה – גורשו אל ארץ לא נודעת. יותר מכך, על הוניה היו גם פושעים ועבריינים שגורשו כעונש מאנגליה, פושעים אלו החליטו להתנכל לבחורי הישיבה בשל חזותם היהודית.

הפושעים הצרו לבחורי הישיבה והתעללו בהם בכל עת וזמן. השיא הגיע, כשהחליטו הפושעים להשליך את כל מטלטליהם של בחורי הישיבה, שהצליחו לקחת עמם לגלות, לים. הם נשארו עם בגדיהם לגופם בלבד.

הצער הגדול ביותר היה, שבין החפצים המעטים שהצליחו לקחת איתם ושמרו עליהם מכל משמר, היו חידושי התורה שזכו לשמוע בישיבות בהם למדו, ביניהם חידושי תורה מגדולי ראשי הישיבות בדור ההוא, וכן חידושים שעליהם עמלו שנים רבות, וערכם היה חשוב להם יותר מכל.

בחורי הישיבה התחננו על נפשם בפני הפושעים, שלפחות ישאירו להם את היקר להם מכל, אך התחנונים נפלו על אוזניים אטומות, וכך, לקול זעקות השבר של הבחורים הושלכו מחברות חידושי התורה שלהם אל בין גלי הים האין סופיים. דמעות הבחורים התערבו במי הים והם לוו במבטיהם הכאובים את האובדן הגדול מכל.

שעה קלה לאחר זריקת המחברות לים, נראו ממרחק כ-10 אוניות מלחמה גרמניות, ובתוך דקות נשמעו רעמי פגזים ויריות שנורו בעוצמה רבה לעבר האוניה. הסוף הקרוב, מוות בטביעה במעמקי האוקיינוס, היה נראה קרב ובא. אלא שלפתע השתתקה ההפגזה. האוניה המשיכה להפליג לחופי אוסטרליה, והיה הדבר לפלא.

40 שנה לאחר התפרסם בעיתונות ראיון עם מפקד צי האוניות שהפגיזו את ספינת הפליטים. "ראינו מרחוק אונית אויב, נתתי הוראה להפגיזה עד להטבעתה המוחלטת. אלא שפתאום נראו על גלי הים מזוודות קטנות כשהן נעות לעבר הספינות הגרמניות. חששתי שאלו מזוודות נפץ או אותות אחרים מהספינה המופגזת, והוריתי להעלותן ולבדוק את תכולתן. כאשר פתחנו את המזוודות, גילינו מחברות שבתוכם כתובים דברים בשפה הגרמנית. חששתי שספינה זו הינה אונית מלחמה גרמנית,, ועל כן הוריתי מיד להפסיק את ההפגזה ולתת לספינה להמשיך בנסיעתה", סיפר המפקד במהלך הראיון.

40 שנה לאחר האירוע התבררה גודל השגחתו יתברך, שכל הצער והמכאוב על אובדן המחברות של חידושי התורה שבזמנו היה נראה לנוסעי האונייה כחורבן וכאובדן הגדול ביותר, הוא זה שעמד להם ברחמי שמים להצילם ממוות בטוח במעמקי הים הגדול, ללא שיהיה אפילו אי מי שידע את גורלם לנצח.

לימוד זה הוא מיסודות האמונה, שאין מקרה בעולם, ומקרה אשר נראה לנו כרעה גדולה, יתברר בסופו של דבר כהצלה עצומה.