"רוב הנערים מגדירים את עצמם כשווים אפס מינוס": הרב מנדל דוידוביץ’ נותן את המפתח לליבם של נערים מתמודדים

כבר שנים שהרב מנדל דוידוביץ' מתמודד עם בעיה רפואית, אשר דרשה ממנו ליצור שינוי משמעותי בחייו. "מדובר בבעיה שמחלישה אותי מאד, ולא מאפשרת לי לשבת ללמוד תורה כבעבר. כאשר הקושי הזה עלה, הוא זיעזע את כל העולם שלי. פתאום לא יכולתי להתרכז בלימוד, והדבר הכאיב לי מאד. צפו לי הרבה רגשות אשמה, על כך שאולי אני לא מתאמץ מספיק, או יכול לעשות אחרת. הייתי צריך לעשות הרבה עבודה פנימית, כדי ללמוד לאהוב את עצמי כפי שאני, עם הקשיים והחולשות שלי. הדבר לא קרה ביום אחד, אך לאט לאט הצלחתי להגיע להבנה הזו, שאני שווה בגלל שאני יציר כפיו של הקב"ה, ושום דבר לא יוכל לשנות זאת. מצב זה נתן לי כוח לקבל גם אנשים אחרים בלי לשפוט אותם, וזכיתי שתפתח לי הדרך לאהבה לזולת, דרך שהשורש שלה הוא קבלה עצמית. עם הזמן, הדבר הוביל אליי אנשים שחיפשו מי שיבין ויכיל אותם, ומשם גם התחלתי לעבוד עם בני נוער שעוברים משברים".

במהלך עבודתו, ראה הרב שהדרך אותה הוא מתווה להורים, שילדיהם עוברים התמודדות, לא תמיד פועלת כפי שהיה רוצה. "נהגתי לומר להורים שהם צריכים להבין מה עובר על הילד שלהם, להקשיב לו ולאהוב אותו", מתאר הרב. "זוהי האמת, אך בפועל ראיתי שרבים לא מצליחים ליישם אותה. באופן כללי, היה סביבי הרבה חומר חינוכי טוב, אבל גם קושי גדול במימוש של הדברים".

מקרה שעלה באחד הסמינרים לקירוב בהם השתתף הרב, גרם לו לחשוב על הנושא מכיוון אחר. "נכח שם בחור חוזר בתשובה, אשר גדל בבית שהתנגד מאד לשמירת מצוות. כדי לשמור שבת, היה עליו לעשות זאת בסתר ממש. כששאלו את הבחור מאיפה יש לו את הכוח לעמוד בקושי הזה, הוא הסתובב לכיווני ואמר 'מהחיוך שלו'. ניסיתי אז להגדיר לעצמי מה כל כך מיוחד בחיוך הזה, והבנתי שיש שם איזשהו כוח, שיכול לחזק נערים רבים, ואף לעזור להם למצוא את דרכם חזרה. חיפשתי הגדרה מדויקת לכך, אותה אוכל להעביר הלאה, להורים ומחנכים, כדי שיצליחו גם הם להגיע לליבו של הנער המתמודד".

נער שמרגיש שווה, לעולם לא יעזוב

מתוך ניסיונו בעבודה במרכז החינוכי "בחכמה", אותו הקים, הבין הרב שנער מתמודד הוא נער שעובר תהליך פנימי עמוק, הדורש מענה. "אין בחור שעוזב סתם, תמיד יש סיבה שדחפה אותו החוצה", הוא מסביר. "אם נאתר את הסיבה, יהיה קל יותר לפתור את הבעיה. שורש כל הבעיות הוא כשהילד מרגיש שהוא לא שווה או לא מספיק בסדר, בעיני הוריו או מחנכיו. כל הנערים שאני עובד איתם מגדירים את עצמם כשווים אפס מינוס. לעומת זאת, ברגע שנותנים לנער את ההרגשה שהוא שווה בכל מצב, הוא לעולם לא יעזוב. גם אם נראה שהוא עוזב לסיבוב קצר בגלל חברים לא טובים וכדומה, הוא יחזור אחר כך מהר מאד. במקום שבו אדם מרגיש שווה, שם טוב לו באמת. אין תחליף להרגשה הזו, והרחוב לעולם לא ייתן אותה".

כך לדוגמה, בסמינר אחר בו השתתף הרב, נכח גם נער שלא היה מעוניין להגיע לתפילה. "באופן מפתיע, כאשר אני ניגשתי אליו בבקשה שיבוא, הוא נענה לבקשתי", מתאר הרב. "לאחר זמן, כשפגשתי אותו בשנית, היה נראה שהוא התחזק מבחינה רוחנית. הנער אמר לי שהרגע בו פניתי אליו, הוא זה שהחזיר אותו למסלול. הוא המשיך בדבריו ואמר: 'הרגשתי שאתה אוהב אותי בכל מצב, אז לא יכולתי שלא לחזור'".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כדי לתת לאדם תחושה שהוא שווה, לדברי הרב, יש צורך בנתינה ללא תנאי. "מי שנותנים לו ללא תנאי, מרגיש שווה ללא תנאי. הוא מרגיש שיאהבו אותו בכל מקרה, גם אם התנהגותו תהיה אחרת ממה שמצפים. הבעיה מתחילה כשהורים מפסיקים לחשוב על טובת הילד שלהם, ומתחילים להתעסק בקושי שהוא מעלה אצלם. הם מודדים את השווי האישי שלהם באמצעות הצלחת החינוך של הילד, ומרגישים תחושות אשמה, בושה, כישלון ועוד. התחושות האלה מביאות לידי כך שהם מתעסקים בפתרון הכאב האישי שלהם, ולא מסתכל על הצורך של הילד. כך למשל, אם ילד מגיע הביתה לבוש פתאום באופן זרוק ורחובי, ההורים לא חושבים מה הילד שלהם מבטא דרך ההתנהגות הזו ואיך נותנים לכך מענה נכון, אלא מתחילים לצעוק עליו, כדי לפרוק את הכאב האישי שלהם. אישה אחת סיפרה לי, שההתנהגות של הילד שלה הביאה אותה לכל מיני התפרצויות, עד כדי כך שאפילו בעבודה שלה שאלו אותה מה עובר עליה".

משום כך, כדי לפתור בעיות אצל נערים, ההורים צריכים לפתור קודם את הקושי אצלם. "ברגע שהורה מעלה את הקשיים האישיים שלו בעקבות המצב, ונותן להם מענה, הוא יכול אחר כך באמת לראות את הילד שלו, ולעזור לו ממקום נקי ורגוע", מסביר הרב. "אבא אחד סיפר לי, למשל, שהבן שלו התחיל לרדת - שינה את הלבוש, קנה מכשיר סלולרי חדיש, שכר דירה לעצמו ועוד. בכל פעם שנוצר מפגש ביניהם, האב היה אומר לבנו מילים חריפות, שהרסו את כל הקשר. המצב הגיע לידי כך שהם לא יכלו לדבר בכלל מרוב התפרצויות. שאלתי את האב מה ההתנהגות של בנו אומרת עליו. התשובה היתה, שהוא מרגיש אשם ונכשל, וכל ההתנהגות של הבן שלו, רק משדרת לו עוד אשמה. ההתפרצויות שלו נועדו כדי לעצור את האשמה, אך כמו גלגל שמסתובב, כל התפרצות כזו הובילה לאשמה נוספת. ברגע שטיפלנו בתחושת האשמה, והאבא יכול היה להסתכל באמת על מה שעובר על הבן שלו, המצב התהפך והבן התחיל להתחזק. בהתחלה הוא הניח תפילין, אחר כך התחיל ללמוד קצת, וכך העניינים התחילו להשתנות לאט לאט. לאחר תקופה, האב התקשר אליי ושאל מה לדעתי הוא יכול לקנות לבנו ליום ההולדת. עניתי לו שהוא יכול לשאול את הבן בעצמו, ומרוב התרגשות התחלתי לבכות. ממצב שבו הם כלל לא יכלו לדבר אחד עם השני, וכל שיחה היתה עם ריב נורא, הם חזרו להיות בתקשורת טובה ובמצב אוהב".

כאשר ההורים מרגישים קושי - מספיקים לפעמים רק מבטים קשים או תחושת כעס בלב, כדי שהבן ירגיש שלא באמת דואגים לו. "אבא אחד סיפר לי שהבן שלו כל הזמן אמר לו 'אתה לא באמת דואג לי, אתה דואג לעצמך'", מתאר הרב, "האב הרגיש שהוא נותן ככל יכולתו, והיה לו קשה להבין מדוע הבן אומר זאת. רק לאחר שנעשה מודע לרגשותיו שלו, הוא הבין שבאמת דאג לעצמו, למעמד שלו ולמה יאמר מי שסביבו, ולא לצרכים של הילד".

"זו הפעם הראשונה שבה מישהו הבין גם אותי"

מתן מקום לרגשותיהם של ההורים, מוריד מעליהם עול נפשי כבד, ומאפשר להם לפנות מקום בליבם למה שעובר הילד שלהם. "אחד האבות סיפר לי שהוא דפק על הרבה דלתות כדי למצוא מענה לקושי עם הבן שלו", מתאר הרב. "הוא אמר שברגע שנתן מקום לרגשותיו שלו, היתה זו הפעם הראשונה בה הוא הרגיש שמישהו הבין והכיל גם אותו, ולא רק את הבן. לפני כן, הוא חי בתחושת אשמה, והרגיש שכל העולם שופט אותו באופן מחריד על מה שקורה עם הילד שלו. לאחר שהצליח לנקות את רגשות האשם מתוכו, הוא התחיל לפרוח מחדש, ויכול היה להסתכל גם על הבן, ולעבוד מולו באופן נכון. אמא נוספת סיפרה, שדרך זה שהיא נתנה מקום לתחושותיה שלה, לא רק היחס שלה לילד השתנה, אלא היחס לכל בני הבית. הדבר הביא לידי כך שכל האינטראקציה בבית השתנתה".

מסתבר, שלא רק ההורים מרגישים הקלה, אלא גם הילד. "אם יש להורים דברים שהם חשובים יותר מהילד - הוא חש זאת, ונוצרת תחושה של נתק", מסביר הרב. "אך ברגע שילד מבין שההורים שלו דואגים רק לו, בלי שום חישוב אחר, אז הוא מרגיש שווה. באופן כזה, הוא מתחיל להסתדר מעצמו, וממילא המצב נעשה קל יותר. מרגע שהתחלתי עם הגישה הזו, ראיתי תוצאות טובות בהרבה, באופן מדהים ממש, ממה שהיה קודם".

"היה למשל אבא, שלא הסתדר עם בנו בן ה-7", הוא ממשיך. "הילד היה מתחצף אליו, ומצליח להוציא ממנו הרבה כעס ועצבים. האב, שחש חסר אונים, שאל אותי מה אפשר לעשות. שאלתי אותו האם הוא חשב אי פעם מה הוא מרגיש כשהילד מתחצף אליו. מסתבר, שהאב היה פגוע, וכדי להשתיק את הכאב ניסה למנוע את החוצפה של בנו בדרכים לא נכונות. הבן המשיך להתחצף שוב ושוב, משום שחש שאבא שלו מתעסק בדבר חשוב יותר ממנו - ברגשות האשם. הבן הזה חיכה ליום שבו אבא שלו באמת יתייחס אליו, ולא לרגשות הכואבים. ברגע שהאב טיפל במה שעובר עליו, ובאמת התייחס לבן שלו, הילד בדק אותו עוד כמה פעמים, ואז הפסיק להתחצף לחלוטין".

מסתבר, שכאשר הורים מורידים מעצמם תחושות שליליות, המצב מתחיל להשתנות לטובה. "זה לא הוקוס פוקוס, באופן כזה שמיד הכל מסתדר", אומר הרב, "אבל הדבר מוריד מהגב של ההורים עול רב שישב עליו, ומשם מתחיל המפנה למקום נכון יותר. באופן כללי, הורים שהולכים עם הכלי הזה, מצליחים יותר מכל איש חינוך אחר שינסה לעבוד עם הילד שלהם. זאת מכיוון שהם העיקר עבור הילד, ולכן משפיעים עליו הכי הרבה".

"ילד שמרגיש שווה בעיני הוריו, שהם נותנים לו באמת ובלי תנאים", הוא מסיים את דבריו, "ילד כזה - לא ירצה לעזוב לעולם".

הרב מנדל דוידוביץ': office@bechochma.com