הרב ראובן זכאים על אחיו, ר' יעקב זצ"ל, שהשבוע ימלאו 3 שנים לפטירתו

בין המקומות הראשונים בהם זיכני השם לזכות את הרבים, בשיעורים תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, היה הישוב 'גבעת זאב' הסמוך לירושלים. איך הגעתי דווקא לשם לפני יותר מעשור וחצי שנים, זהו סיפור מרתק בפני עצמו, ועוד חזון למועד. אחרי שהשיעור התבסס דיו, ונוצר גרעין קשיח של משתתפים קבועים, נוצרה בליבי תחושה, שאני אמנם עושה ברוך השם עבודה נפלאה, ואנשים מתחזקים ומתעלים. אך איכשהו חשתי שאני דורך במקום אחד, הרצון להשפיע יותר לא נתן לי מנוח, ונפשי חשקה לזכות עוד רבים ובמקומות נוספים, לא שחשבתי חלילה לוותר על הקיים, אלא ביקשתי להיות 'מוסיף והולך'.

בימים ההם טרם הייתי מוכר דיי, ולא נמניתי על שורותיו של ארגון כלשהו. תכננתי לארגן ערב גדול, במרכזו אשא דברי חיזוק וקירוב לבבות. כך נצליח בעזרת השם לפרוץ לתודעת הציבור. אלא שכבר מהצעדים הראשונים הבנתי שלארגן לבד ערב שלם זו משימה לוגיסטית רצינית, הכרוכה בהוצאות לא מעטות. פניתי כה וכה ולא מצאתי מוצא. אולם, תמיד יש רגע אחד של הארה שבו האדם מחליט לקחת אחריות ולומר: 'אין הדבר תלוי אלא בי!' הרגע הזה אכן הגיע וברחמי שמים חטפתי אותו בשתי ידיים, קיבלתי החלטה אמיצה לקום ולעשות מעשה. הרמתי טלפון לאחד מתושבי קריית מלאכי, שהיה רגיל לשאול אותי שאלות בהלכה. סיפרתי לו שאני מתכנן לארגן כנס גדול בעירו. ואני מחפש תחילה בית כנסת שיתאים למטרה זו. לשמחתי, התברר שהוא בכבודו ובעצמו מכהן כגבאי באחד מבתי הכנסת בעיר, והוא הסכים להעמיד לרשותנו את בית הכנסת שלו בחפץ לב. סוכם במקביל שהארגון, לרבות הפרסום, ההגברה, הכיבוד וכל השאר – מוטלים עלי.

בינתיים, שיתפתי את אחי היקר רבי יעקב זצ"ל בסוד העניין, והוא, הטוב והמטיב, לא הסתפק בהנהוני הסכמה. שמח בצורה בלתי רגילה, עודד והלהיב אותי מאוד, ואף הצהיר חגיגית: "אני איתך באשר תלך, כל סיוע שיידרש - אני כאן!" כיון שאחי לא היה משופע בממון, בלשון המעטה, הבנתי שכוונתו לכל עזרה שתידרש מבחינת ארגון וכו', נפלא מאוד. אך השאלה הרצינית: כסף מנין?! נותרה על כנה. וכמו יהודי, הייתי נושא עיני למרום ומבקש מה' שיהא נא מצליח דרכי.

הפסדנו את האוטובוס האחרון לירושלים

באחד הימים, החלטתי לשתף גם את משתתפי השיעור בגבעת זאב על הרחבת הפעילות אל מחוץ לגבולות הגבעה, כולם שמחו. אך היה אחד בקהל, משתתף חדש שלא הכרתיו קודם לכן, שהסתבר בדיעבד שהוא בכלל הגיע על מנת לבקר מישהו, ואגב כך נשאר וישב בשיעור. ודווקא הוא אהב את הרעיון, והכריז ברבים שהוא רוצה להיות הנחשון, ומקבל עליו את ההשתתפות בהוצאות הכנס המתוכנן. כמובן שמאוד התרגשתי מהמחווה שהגיעה ממש מכיוון בלתי צפוי, הודיתי לה', הודיתי לשלוחו, והרעפתי עליו ברכות עד בלי די. בתום השיעור, שוחחנו מעט בהרחבה, והוא הזמינני לסור למשרדו בירושלים יום לאחר הכנס.

בינתיים היתה בידי רק הבטחה, אך היא נסכה בי עזוז מספיק כדי להדפיס מודעות. אף שלא ידעתי עדיין מי יבצע את ההדבקה בפועל. וכאן נכנס אחי רבי יעקב לתמונה, ואמר לי ללא היסוס: 'עלי ועל צווארי! תביא את המודעות ואני נוסע לקריית מלאכי להדביק!' היססתי מאוד, אחי כבר היה נשוי ואב לבנות שתחי', ולא הורגל כלל במשימות שכאלה. אבל הוא, ברוך אומר ועושה! נטל ילקוט על שכמו והעמיס אותו סלילי דבק ומודעות. אף אני שאבדל לחיים לא יכולתי להישאר אדיש והצטרפתי אליו למסע, וכך נסענו יחדיו בערב לעבר קריית מלאכי. זכורני שהיה לילה קר מאוד, ולא היינו לבושים מספיק חם. חששתי על אחי שהיה רגיש ועדין שמא יצטנן. אך התברר ששום תנאי מתנאי מזג האוויר לא הצליח לעצור את הלהט הכביר שפעפע בו לזכות את הרבים ולפרגן לאחיו. מיד כשהגענו לשם, רץ עמי מבית כנסת לבית כנסת, מלוח ללוח, ומעמוד לעמוד בחוצות קריית מלאכי, לתלות מודעה אחר מודעה.

כשנחנו מעט מהריצה הבהולה, התבררה לנו העובדה המצערת שהפסדנו את האוטובוס האחרון לירושלים. צעדנו בלית ברירה רגלית מרחק לא מבוטל עד לנקודה מרכזית מסוימת. שם חשבנו למצוא אוטובוס או יהודי טוב שיעלנו להר הקודש בירושלים. הזמן נקף, ולצערנו לא מצאנו מישהו שיואיל לקחתנו למחוז חפצנו. עדכנו כמובן את נשותינו היקרות שאנחנו מתעכבים מאוד. היה כאמור לילה חורפי וקר, והצעתי אפוא לאחי להיכנס לחלץ עצמות ולהתחמם קמעא בפונדק סמוך שהיה פתוח. כשנכנסנו, פגשנו שם יהודי שומר מצוות שחנה על אם הדרך, להשיב את נפשו בכוס קפה מהביל. שאלנו אותו אם הוא לירושלים. והוא השיב לנו: 'לא, אני ממש לכיוון ההפוך, לכיוון אשקלון, פניי מועדות לבית החולים 'ברזילי'. תרצו להצטרף עמי לשם?! בכבוד!' תחילה לא עלתה על דעתנו לעשות כן, כי מה הטעם לחזור אחורה. אך הקור כנראה עשה את שלו, והחלטנו שבכל מקרה עדיף לבלות את הלילה הקר הזה בין כתלי בנין כלשהו, מאשר לעמוד כך בלילה גשום ורוח צולפת ללא רחם. נסענו עם מטיבנו ואיש חסדנו עד לבית החולים ברזילי, ובין המסדרונות העברנו את הלילה. עם שחר עלינו אל האוטובוס הראשון ושמנו פעמינו לירושלים. וכל אותו הלילה היה רבי יעקב רגוע ושליו, ולא הוציא מפיו טרוניה או אנחה אחת על הלילה המפרך שעבר. המטרה הקדושה, היא ורק היא, עמדה מול עיניו.

וכשהגיע יום הכנס טרח להוציא רכב ודאג לארגון, להגברה וכל השאר. וברוך השם המאמצים נשאו פרי. בית הכנסת היה מלא, מסרתי הרצאה, ורבי יעקב הנחה וניווט בכישרון רב את מהלך האירוע כולו. הוא אפילו התנדב להיות תקליטן לעת מצוא, ושימח את כולם. האירוע כאמור הצליח בחסדי ה' מעל המצופה. למחרת בבוקר הזכירני אחי שכדאי ללכת אל 'הנדיב הידוע' שהבטיח לממן חלק מההוצאות. ואכן, נסענו אליו בצהרים. ישבנו ב'משרד' שלו, שהתברר כקיתון צר בתוך מתחם סגור של חנויות. אך כידוע אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. תיארנו לו את קורות האתמול ואת ההצלחה הכבירה ברוך השם, וצירפנו לכך ראיות מצולמות. אגב סחנו בפניו מה הן התוכניות לעתיד. כשאחי רבי יעקב מוסיף נופך משלו, ובחן המיוחד שהיה נסוך עליו גרם לאיש שיחנו להתרשם ולהשתכנע. הוא הרים את תרומתו לכיסוי הוצאות ליל האתמול, והבטיח לסייע גם בעתיד בלי נדר.

בינתיים נוצר ביני ובין הידיד הנ"ל קשר מיוחד, היינו לומדים יחדיו מפעם לפעם, הוא נהג להיוועץ עמי, ולימים, זכיתי להשיא אותו כדת משה וישראל לרעיתו תחי'. לא עברה תקופה ארוכה, ושוב ארגנו בעזרתו, הפעם בשכונת ארמון הנציב בירושלים, כנס גדול ומרשים, כשגם כאן אחי רבי יעקב היה לאחיעזר ואחיסמך בכל ההכנות. ואף הנחה את כל הערב, ובטובת עינו השכיל להציג את הרב קרי: אחיו, שהיה אנונימי יחסית, באופן מכובד ונעלה.

יום השנה השלישי לפטירתו

חשתי צורך כביר לשתף אתכם בסיפור, היות והזמן גרמא. כי ביום חמישי ט' אדר א' יחול יום השנה השלישי לפטירתו בדמי ימיו של אחי היקר רבי יעקב זכאים זצ"ל, שהזדכך כמה שנים בייסורים, וקיבלם באמונה גדולה, בין שלל מעלותיו היחודיות, רואה אני בו את בבואה של השבח הגדול שנאמר מפי ה' אל משה, אודות אחיו אהרון: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שמות ד, יד). הכל יודעים כמה הפרגון לזולת היא מלאכה לא קלה. ולפעמים ככל שהזולת קרוב אליך – קשה יותר לפרגן. כי יש קנאה, וקנאה בין אחים יכולה להרוס הרבה, רחמנא ליצלן. וכאן מעיד יודע תעלומות על אהרן קדוש השם, מי שלכאורה באופן טבעי אמור היה להמשיך להנהיג את ישראל כאשר היתה באמנה איתו במצרים, והיה גדול ממשה בשלוש שנים, וגם אהוב ורצוי לכל, ושפתיו שמרו דעת ותורה ביקשו מפיהו, ובא אחיו הצעיר ממנו מאי-שם והופך למנהיג במקומו, ולמרות הכל, אין קנאה שנאה ותחרות ביניהם. ואדרבה הוא שמח בליבו ובפנימיותו באמת ובתמים בהצלחת אחיו.

כיצד מגיעים לזה? כשאוהבים את ה' את התורה וישראל, ומקיימים רצון ה' בלי חשבונות צדדיים. כי הגם שלאהרן היו לכאורה תנאים טובים יותר להרבות עמם כבוד שמים, זאת השיב אל ליבו בוודאי, העיקר שיתרבה כבוד שמים וכבוד התורה, מה לי אם ממני אם מזולתי. ומה שקבע ה' זה הטוב ביותר עבורי ועבור עם ישראל.

גם אצל אחי המנוח השורש לכל הנהגתו הייחודית היה בלי ספק אהבת התורה ואהבת עם ישראל במידה גדושה. וטובת העין בה ניחן גרמה לו לשמוח שמחה גדולה בכל התקדמות של זולתו. ואף לסייע לו בזה בכל לב ונפש. כבוגר ישיבת 'חזון עובדיה' המעטירה תמיד נצר בליבו את החיבה לזיכוי הרבים והפצת ההלכה, כמו שקיבלה מרבותיו ובראשם מרן הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א שכיהן בשעתו כראש הישיבה. ועד אחרית ימיו אהב אהבה רבה לעסוק בתורה ובהלכה, הן בתקופת היותו אברך בכמה כוללים חשובים. ואף בתקופת חוליו, עסק בה בפנים צוהלות, ואף הקים מסגרת מיוחדת בה כיבדני למסור שיעורים עיונים בהלכה בפני קהל ועדה. זכה אחי המנוח שהקמנו לזכרו, יחד עם אחי הרה"ג רבי שלמה שליט"א, ישיבה על קברו, בדמות בית המדרש לרבנות ודיינות 'זכרון יעקב', במקום בו קבע את לימודו כמה שנים.

שוב אשוב לידידנו שיחיה מארמון הנציב, מאז בחסדי שמים עלה ונתעלה מאוד, וזכיתי ללוות את התקדמותו הרוחנית. הוא הפך לראש וראשון לכל דבר שבקדושה. ולפני פחות משנה אירגן כנס תורני גדול, הפעם תחת המטריה המופלאה של ארגון 'הידברות' בהשתתפות הג"ר זמיר כהן, הג"ר יצחק בצרי ועבדכם הנאמן. במהלך הרצאתי סיפרתי לקהל הרב שהגיע על הפעם הראשונה בה היינו כאן לפני כמה שנים, הודות לפעילותו ועידודו הנמרצים של רבי יעקב אחי זצ"ל ובעזרתו של יבדל לחיים המארגן שיחיה. וכעת, אמרתי, חש אני סגירת מעגל כשבאנו שוב לאותה אכסניה, ביתר שאת ויתר עוז. בהמשך התקיימו שם ביוזמתו של ידידנו הנ"ל עוד כמה כנסים תורניים גדולים, ועוד היד נטויה.

הנה כי כן כל מי שמעונין להרביץ תורה ולזכות את הרבים, צריך משהו ומישהו; משהו להתחיל, לפתוח פתח כפתחו של מחט, והשי"ת יפתח לו פתח כפתחו של אולם. וגם 'מישהו' שיתן בו אמון ויסייע בעדו להוציא את רעיונותיו הכבירים מן הכח אל הפועל. לפעמים מספיק אחד כזה! ובמקרה דנן היה זה אחי זצ"ל שעמד לימיני לסמכני ונתן לי את ה'פוש' הראשוני. זכרה לו ה' אלוקי לטובה, ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

וראו זה פלא! סמוך לכתיבת השורות צלצל ידידנו מארמון הנציב, ומבשרני שהוא פותח ממש השבוע כולל ערב בו ילמדו אברכים ואנשים עמלי כפים בצוותא בבית הכנסת שם נערכו הכנסים. ושלא כדרכו החל להזכיר לי נשכחות: 'הרב, אתה זוכר איך הכל התחיל?! שם בשיעור שלך בו השתתפתי בגבעת זאב לגמרי במקרה, ואחר כך באת אליי עם אחיך זצ"ל, והכרנו, ועשינו כמה כנסים יחד, ראה עתה מה התוצאות הברוכות שצמחו מאז. הנה אני מקים במו ידיי כולל ערב בשכונה!'

בשורה זו שבאה אליי בהפתעה גמורה סמוך ונראה ליום פטירתו של אחי זצ"ל, ריגשה אותי עד עמקי נשמתי ונסכה חיזוק בעצמותי, ובלי ספק שכל הפעולות הללו גורמות נחת רוח לנשמתו הטהורה בעולם האמת. נא הזכירו את שמו בלימודכם ותפילתכם: לע"נ רבי יעקב זצ"ל בן שתיבדל לחיים טובים וארוכים אימי מורתי שולמית תחי'.