אחרי פטירת הגאון הרב שטיינמן זצ"ל, עשיתי סדר בבית – מאז חיי השתנו בגדול

רוב שנותיי הכירה אותי סביבתי הקרובה כאגרנית לא מבוטלת של חפצים. למעשה, כמעט כל מה שרק ניתן היה לאסוף ולאחסן – נאגר בביתי. בצעירותי אגרתי בגדים יד שנייה מתקופות רחוקות בהיסטוריה, המשכתי לשכיות חמדה עתיקים כמו מזוודות קטנטנות, מכונות דפוס שפעם גוללו עליהן מכתבים וסיפורים, כלי מטבח, עששיות עתיקות, מחברות – בקיצור  כל מה שיכולתי להרשות לעצמי – בגלל שאחרי הכל בזמנו היה מדובר בעסק די יקר, שהצריך חסכון של שקל לשקל. עם השנים יצרתי אוספים נוספים, מאולתרים יותר – בבושקות ענקיות שקניתי באומן או אצל הבעל שם-טוב, אוסף כתבות מעניינות בעידן שלפני הדיגיטל, בולים, בגדים, ואיך לא - ספרים ודיסקים. כמובן ש'הרכוש' שצברתי לא היה אוסף במובנו הקלאסי אלא מעין גרסה לייט שלהם - הכל היה בגדול, עם דגש על כמויות, והמוטו המרכזי היה: נקנה כי ממילא זול או נקנה כי אולי פעם נצטרך.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כשהתחתנתי הגעתי עם תכולת בית די מכובדת – היה לי הכל, וכמובן שדאגתי לאחסנה נאותה. הדברים נשמרו בקפדנות – דבר שחייב רכישת ארונות. כשרציתי לשלוף חולצה או סוודר שנרכשו לפני למעלה מעשור או סט צלחות – יכולתי לעשות זאת בקלות. נוסף להיותי אספנית הקפדתי לשמור על רכושי, לנקות אותו, לשמור אותו היטב – והכי נורא, בקושי להשתמש בו שמא יתבלה. כשעברנו לדירה גדולה יותר רכשתי (בלי הגזמה) 4-5 שידות בכל מיני גדלים, ונוסף לשידות הקיימות – הבית התמלא בשידות בכל מיני גדלים, סגנונות וצורות. מאחורי אחת השידות עמד סיפור מעניין. הגעתי לרבי מאיר בעל הנס לפני כשלוש שנים, ובדיוק החלו לעשות שם סדר. לפתע נתקלתי בשידה עתיקה – מהממת. כשסיפרו לי שהיא הייתה שייכת למשפחת ועקנין, מייסדת המתחם, היה לי ברור – השידה הזאת תהיה אצלי ויהי מה. כך קרה שלכל זווית בבית הייתה שידה משלה, עד שמרוב עומס נאלצתי לחלק לחברות - שידות.  

כשנולדו הילדים התווספו לאוספים צעצועים, בגדים, עגלות, סל-קלים, כיסאות בטיחות, ואפילו חדרי ילדים. הריטואל היה ידוע מראש. הנוחות וההרגל היו שם המפתח. חייתי עם עצמי, ועם הבית העמוס לעייפה מבלי לחוש מוזר, חריג או עמוס כאשר נכנסתי לבית מלא ברהיטים, אביזרי נוי, תמונות, ספרים, צעצועים וכו'. לא הכביד עליי לפתוח בוידעם ולשלוף פריטים שנשמרו, בלי הגזמה, לפחות 20 שנים.

גדולי ישראל – השראה לחיים של חירות

התפנית הגיעה כאשר הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל נפטר. אין לי דרך להסביר את ההשפעה של הפטירה שלו בצורה רציונאלית, אבל דבר אחד אני יכולה לומר – אחרי שהתוודעתי לצניעות המופלגת בה חי הרב, החלה לחלחל ההבנה עד כמה אני שקועה בערימות של רכוש, ואיך במרוצת שנות חיי הפכתי את הבית שלי, ואת עצמי, למחסן ענק של חפצים ומותרות. החלטתי לחשב מסלול מחדש. היו לי הרבה תובנות והייתי צריכה לעשות סדר. אחת מהן הייתה שגדולי ישראל מהווים השראה לחיים אמיתיים של חירות. להם יש את היכולת לחיות על הגבול העדין והמדויק בין צורך למותרות. מי שיכול לחנך את עצמו לחיות בדקות כזאת הוא חופשי, חופשי מהשעבודים שהמאה ה- 21 מזמנת לנו. למעלה מכך - לימוד התורה וחוכמתה מאפשר לשים לנגד העיניים את התכלית האמיתית של החיים - בלי הסחות דעת, בלי בלבולים. די בשפעת קטנה או וירוס שתוקף ולפתע האדם, שכולו רוח וצלצולים, מקבל פרופורציה לחיים, כשהוא בסך הכל לא מסוגל לקום המיטה ונאלץ לוותר על יום עבודה. 

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

נהוג לומר שאנחנו חיים בעידן השפע, אבל שפע הוא לא בהכרח חומרי. כשחושבים על זה השפע החומרי מזמן לא פעם עוני מסוג אחר, כפי שאומרים: אין עני אלא מדעת. פטירת ראש הישיבה הרב שטיינמן זצ"ל הובילה אותי לתובנה נוספת -  אחרי 120 שנים לא אקח איתי כלום, אבל ממש כלום. ולגבי מה שאשאיר אחרי? אני לא באמת צריכה לדאוג, ינשבו רוחות מספיק חזקות שישכיחו אותי די במהרה, למעט מלבם של קרובי משפחתי. זאת דרכו של עולם.

בתחילת השינוי גיששתי באפלה. כשהגיעה התבהרות קבלתי כמה החלטות: להתנזר ממסעות של קניות כתראפיה, לקנות מה שצריך, להפסיק לאסוף פריטים, ולהתחיל לחלק, לחלק ועוד פעם לחלק. התהליך נמשך עד עצם היום הזה. בדרך נפטרתי מעשרות, אם לא מאות פריטים. כשהיה לי קשה לתת פריט מסוים, כמו מכונת דפוס עתיקה שקבלתי במתנה מחברה כשהייתי בת 16, הזכרתי לעצמי שגודלו של המקום האחרון שבו אהיה לא יעלה על ארבע אמות (שהם פחות או יותר שני מטרים), וגם המצבה מלמעלה לא תהיה משהו, כי מה כבר אפשר לכתוב עליי?