כי האדם עץ... הזית

אחד הפירות שבני ישראל נמשלו אליו הוא הזית (מנחות נ"ג ע"ב). הדימוי לזית מופיע בווריאציות שונות ובמקומות רבים, הן לעץ הזית עצמו והן לשמן המופק ממנו. "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא השם שְׁמֵךְ" (ירמיהו י"א, ט"ז) ועוד.

פרשת תצווה פותחת בציווי על עשיית שמן למנורת המשכן: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כ"ז, כ').

אחד הביטויים הנפוצים בין בני האדם הוא הביטוי "הארת פנים". לא אחת אנו אומרים על פלוני שהוא "מאיר פנים", "יש לו אור בעיניים" וכדומה. ברור שאין אנו מתכוונים לאור פיזי, אלא לאור רוחני, כלומר, שיש לו תכונות פנימיות עשירות, המוקרנות החוצה ומשרות שלווה על סביבתו.

כשם שבהירות האור הפיזי תלויה באיכות ובזַכּוּת השמן, וככול שהשמן זך ונקי יותר, כך האור המופץ ממנו בהיר יותר, כך כל אדם מסוגל להפיץ אור על סביבתו, אולם בהירות האור תלויה במידת זַכּוּת גופו. ככול שפנימיות האדם טהורה יותר, כך רמת האור הקורנת ממנו גבוהה יותר.

רבי משה אלשיך, בספרו "תורת משה", עורך אנלוגיה בין שמן הזית לחיי היהודי, והוא אומר שכדי שאדם יוכל להאיר כאותו שמן, עליו להידמות לזית בשלושה דברים.

רוב הפירות, כאשר הם בשלים ומגיע עת הקטיף, בעל השדה קוטף אותם אחד אחד בעדינות, ונזהר שלא יפלו על האדמה, יקבלו "מכה" ויפגמו. ביחס לזית שונה הדבר. כיצד מוסקים עץ זית? המוסק לוקח מקל ארוך וחובט בענפי הזית, וכך הזית נופל היישר לאדמה. בימינו, עם התפתחות הטכנולוגיה, יש טרקטור עם מצבט גדול שמנענע את גזע העץ, וכך הזיתים נושרים, גם אלה שבמרומי האילן.

הזית נופל, נחבט באדמה ואז מרימים אותו ומפיקים ממנו שמן. 

כאשר אדם מפסיק להתגאות ולהרגיש שהוא "במרומי האילן" אלא הוא במצב של ענווה, או אז מסוגל הוא להתחיל להאיר. כל עוד אדם מרגיש "במרומי האילן", והוא אפוף תחושות גאווה והתנשאות, הוא לעולם לא יוכל להאיר לאחרים. אנשים בורחים ומתרחקים מבעלי גאווה, ואף סולדים מהם.

לאחר שמרימים את הזית מן האדמה, צריך לכתות אותו, לפחות מעט, כדי שייצא ממנו שמן. התורה מדגישה שהשמן צריך להיות "זך". כלומר, השמן שיועד למנורה הופק מטיפת השמן הראשונה של כל זית וזית, טיפה שאגורה בזית ויוצאת ממנו גם ללא כתיתה משמעותית, אלא מכתיתה קלה. זהו השמן הזך ביותר. טיפת השמן הראשונה אף פעם לא הייתה מעורבת ב"בשר" הזית, וזאת בשונה מהמשך התהליך, בו יש ערבוב של בשר הפרי עם השמן, ולאט לאט השמן מופרד מבשר הפרי.

באנלוגיה לאדם, כשם ששמן המנורה הוא זך, ללא שמרים ופסולת, כך על האדם להשתדל להיות נקי, ללא רבב. אדם עלול לטעות ולחשוב שהוא יחטא "פה ושם" ו"יערבב" עצמו עם מעשים שליליים, ואחר כך הוא ישתדל להפריד את ה"שמן" מהפסולת. באה התורה ואומרת - אם אתה רוצה להאיר באמת, עליך להשתדל להימנע מראש מלערבב את השמן עם הפסולת. בורא עולם נתן לנו את מתנת התשובה המסוגלת למחוק את החטאים, אם התשובה אכן אמתית, אך אין ספק שהשאיפה צריכה להיות לא להיכנס מראש למצב של עכירות ולהשתדל כמה שיותר להיות זך.

הפרט הנוסף שהתורה מדגישה הוא "כתית למאור". הכתיתה מרמזת על הקשיים והייסורים. לא רק שהזית נפל ממרומי האילן ונחבט באדמה, אלא אחר כך גם כותתים אותו. כל אדם יכול להרגיש "בראש האילן", נהנה מהאוויר ומאור השמש, חייו מתנהלים על מי מנוחות, פרנסתו מצויה ומצב בריאותו טוב, אולם פתאום באה מכה, לפתע מתרחש זעזוע. כשם שהזית מר מטבעו, אולם על ידי כתיתה קלה יוצא ממנו שמן מתוק, כך כשאדם "נכתת", הכתיתה מסוגלת להמתיק אותו ולהוציא ממנו דברים טובים.

התורה מוסיפה את מיקום ההדלקה: "בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת" (כ"א). המילים "באהל מועד" מלמדות את האדם משהו חשוב מאוד.

פעמים רבות חושבים אנו לעצמנו, שכל עוד אנו צעירים וכוחנו במותננו, נחיה את החיים איך שאנו רוצים, בלי חשבון, ולעת זקנה - לקראת הפטירה, נתחיל להשתנות. על מחשבה שכזו כותבת התורה "באהל מועד", העולם הזה דומה לאהל זמני וארעי. המוות יכול להגיע בכל רגע ואין אדם יודע מה ילד יום. החיים חולפים במהירות וחבל על כל רגע. כשאדם מחדיר לתודעתו את ארעיות החיים, הוא מקבל ראייה נכונה על כלל הדברים.

התלמוד כותב: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (ברכות נ"ד ע"א). ייסורים מסוגלים לקרב את האדם לבוראו, כאותו זית שעל ידי הכתיתה יוצא ממנו שמן מאיר.

הייחודיות של הזית היא שלאחר הכתיתה ניתן להפיק ממנו משהו "חדש" לגמרי – שמן למאור. לא רק לאכילה. וזאת בשונה משאר הפירות, שעל ידי כתיתה וסחיטה ניתן להפוך פרי למשקה או לצורה שונה של אכילה, אך לא ניתן לעשות ממנו משהו חדש.

כזה הוא האדם. אדם יכול להוציא מעצמו כוחות שהוא עצמו אף פעם לא היה מודע אליהם. כדי שאדם יגלה אותם, הוא לא צריך ייסורים חיצוניים, אלא גם כאשר נלחם הוא עם עצמו, מתגבר ומתאמץ מול ניסיונות החיים, שובר את הרצונות וכובש את מידותיו, הוא מסוגל להוציא ממנו אור גדול.