סיון רהב מאיר: "חשוב לי שהעולם ידע"

הייתי שמחה לכתוב על פרשת השבוע החדשה, פרשת תצווה. אבל נראה לי שנכון פשוט להביא השבוע את דבריה של אמא של אורי אנסבכר בת ה-19, שנרצחה ביום חמישי שעבר: "חשוב לי שהעולם יידע מי הייתה אורי שלנו. אורי הייתה ילדה של אור, הוסיפה המון אור בעולם. היא ריפאה לבבות שבורים בכל מקום שהיא הגיעה אליו – גם עם החברות שלה, אפילו עם אנשים שהיא לא הכירה. גם כאבים שלנו היא ריפאה. הייתה לה התבוננות עמוקה, מדויקת ופנימית על העולם. לפעמים כשהייתי מדברת איתה הרגשתי שזו לא שיחה של אמא ובת, אלא שהיא מורה שלי. אורי הייתה יפהפייה מבחוץ ומבפנים. נשמה אצילה, עדינה כל כך. ובתוך העדינות הסתתרה עוצמה גדולה. אורי הייתה ילדה של אדמה ושל מילים. היא אהבה כל כך את האדמה הזאת, כל כך הרבה היא הסתובבה עליה. היא יצאה ללכת, לנשום, לשבת, לעבוד באדמה הזאת. בדרך כלל היא הייתה יוצאת עם דפים, כי היא הייתה גם ילדה של מילים, מאז שהיא הייתה ילדה קטנה היא הייתה כותבת שירים. שירים שהביאו לידי ביטוי את מי שהיא בעולם, מילים מדויקות ופנימיות כל כך. בראש השנה האחרון היא נתנה לי שיר. אני עדיין לומדת את השיר שהיא נתנה לי, אפשר לצמוח ממנו. היא לימדה אותנו להתפעל. להתפעל מהזריחה, מהשקיעה, מהפריחה, מהשמש, מהגשם, ממה שיש בעולם. לראות את האור שיש בעולם. היא הייתה ילדה של אמת פנימית. חיפשה כל הזמן לתקן את העולם, אבל בטוב – בלתת, בלאהוב. כמה אהבה היא הייתה, כמה אהבה היא נתנה. אני מתפללת שאורי תיתן לנו כוח להמשיך את החיים בטוב, ושתיתן לנו אור להוסיף ולהאיר פנים. אני מבקשת ממי ששומע אותנו ושהדברים נכנסים לליבו, שכל אחד יעשה משהו אחד קטן של להוסיף אור בעולם, מעשה אחד של טוב, ואולי ינכיח את אורי בעולם, ואולי תהיה לנו קצת נחמה להוסיף אור בעולם".
לזכרה, ובתפילה לניצחון האור על החושך בעולמנו.

מסוכן שם בדרך

אנחנו בחודש אדר. לקראת פורים קוראים תמיד בתורה על עמלק ועל הצורך למחות אותו. שימו לב למילה שחוזרת על עצמה בתורה בקשר לעמלק: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ. אחר כך כתוב: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ... וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. עמלק תוקף אותנו בדרך, כשאנחנו לא מרוכזים, עייפים, לא מספיק דרוכים ועירניים, שוכחים את קדושת חיי האדם. אם אתה אדיש ויגע, אז אפשר לנסוע מהר, לעקוף, לגנוב רמזור, לא לאותת, כי שום דבר בעצם לא חשוב. קל לנו לחשוב שזו רק הדרך, שזה רק אמצעי להגיע מפה לשם, שזה רק זמן שצריך להעביר איכשהו ולא משנה איך מתנהגים בו. הרי עוד לא באמת הגענו ליעד. מתברר שהדרך היא-היא המקום הכי מועד לפורענות. במקום שנראה הכי טכני וסתמי אורב לנו עמלק. צריך להיות דרוכים ולהיזהר שם מאוד.
הדברים מוקדשים לעילוי נשמת שתי ההרוגות בתאונת הדרכים השבוע, ולרפואתם של הפצועים.

ה-מנהיג

הפריימריז בעבודה, המגעים לאחדות בימין – לכאורה אנחנו לא מפסיקים לעסוק במנהיגות. השבוע חל ז' באדר, יום פטירתו של ה-מנהיג. משה רבנו. מקום קבורתו לא נודע, אין קבר לעלות אליו, אבל אלפי שנים אחרי פטירתו המנהיג הדגול הזה לא מפסיק להשפיע עלינו ולעצב את חיינו. משה היה יכול להישאר בארמון פרעה, אבל יצא אל אחיו הסובלים. הוא היה מגמגם ובכלל לא חיפש תפקיד, אבל הוכיח שאפשר להוביל גם בלי כריזמה - מכוח האמונה, התפילה והשליחות. הוא לא הפסיק לחבר בין העם לבין אלוקים, מנסה לקרב בין השניים במשך ארבעים שנה, עד ליעד המובטח. אבל הוא מעולם לא שמע "הגעת ליעד". הוא רק גילה לנו איזו זכות זו להיכנס לארץ ישראל, כי הוא עצמו לא זכה לכך. הוא לא שם את עצמו במרכז, אלא את האידיאל, את הרעיון, ולבסוף האידיאל הזה נקרא על שמו עד היום – תורת משה.

על קוצים ופרחים

מאות בני נוער, רבים מהם הכירו היטב את אורי אנסבכר הי"ד, התכנסו השבוע סמוך למקום הרצח בעין-יעל. הנה כמה דברים ששמעתי שם: המארגנים מתנועת בני עקיבא הסבירו שהם מרגישים שירושלים חוללה והוחשכה, ולכן צריך להתכנס כאן כדי לקדש ולהאיר אותה, בשירי נשמה ותפילה. הרב אבי בלידשטיין, רב היישוב תקוע שבו אורי התגוררה, סיפר שבפרשות השבוע אנחנו קוראים על המציאות ההפוכה ביותר – על בניית המשכן, על שלמות עולמית, על חיבור כל המידות הטובות שיש למקום אחד. זו המשימה שלנו. החברות של אורי שגרו איתה בדירה בשירות הלאומי, ביקשו מהקהל משהו:"כל ערב, בסוף היום, היה לאורי מנהג: היא אספה את כולנו במעגל וביקשה שנעשה 'קוץ ופרח'. כל אחת תספר על משהו מציק ומעצבן שקרה לה היום, על קוץ, וכל אחת תספר על משהו טוב שקרה לה היום, על פרח. זה נתן לנו המון פרופורציות. עכשיו, מאז הרצח, הדירה ריקה בלעדיה. הכול נראה מלא קוצים. אבל אנחנו בטוחות שאורי הייתה רוצה שנתאמץ ונמצא גם פרחים. אנחנו מבקשות ממי שיכול, שיאמץ גם הוא את המנהג הזה".

מה העיקר?

נהג המונית מאיר כהן שיתף אותי, תוך כדי נסיעה ברחובות ירושלים, ברעיון הבא על הפרשה: בספר בראשית התורה מקדישה פחות מ-40 פסוקים לתיאור בריאת העולם. עכשיו, בספר שמות, התורה מקדישה כ-400 פסוקים (!) רק כדי לתאר את בניית המשכן. הפער הזה לא הגיוני: למה יצירת העולם כולו קצרה כל כך, ואילו בניית המרכז הרוחני של העם במדבר כל כך ארוכה? וזה ההסבר, המשיך מאיר: יש בעולם ספרי מדע וטבע שיתארו את העולם. זו לא התכלית של התורה. התורה עוסקת בנו, באדם. לא בתיאור הבריאה אלא בתכלית שלנו, במה אנחנו בני האדם צריכים לעשות, לבנות, ליצור, וגם ממה אנחנו צריכים להיזהר ולהימנע. זה המוקד. מהמשכן ועד היום, הפוקוס הוא בהוראות, בהנחיות, בפעילות שלנו בעולם. ממש לפני שהגענו ליעד.