איה קרמרמן עורכת פדיון הבן לבכור שלה. הוא בן 15

מעשה שהיה כך היה. או יותר נכון – עדיין מתהווה. עדיין אין סוף למעשייה, אלו חדשות טריות מהשטח, עדיין בהתגלגלות. אני פשוט בכאלה אורות, שאני חייבת לשתף אתכם עוד לפני סיום המסכת.

הכול התחיל בשבוע שעבר, כשהחזרתי את הישיבה בוחער שלי לישיבה. בדרך הוא למד למבחן בפרשת שבוע, בין השאר על מצוות ביכורים ופדיון הבן. וכמו פרשנינו לענייני שטויות, סיפרתי לו על פדיון הבן שלו, שנעשה באיחור של שבעה חודשים. מי העלה על דעתו למצוא כהן ולתת לו מטבעות כדי שהתינוק לא יעבוד בבית המקדש?! כל הסיפור אז נראה לנו הזוי משהו, אבל זרמנו, כי אנחנו אוהבים לחגוג. בדיעבד, פדיון הבן הוא המצווה הראשונה שעשינו בהתנדבות, והמצווה הראשונה שלמדתי לעומקה.

הלכתי לצורפת חמסות תל אביבית ידועה, ואמרתי לה שאנחנו עושים פדיון הבן. היא הסתכלה עליי כמו האימוג'י הזה עם העיניים העגולות. הסברתי שאני צריכה חמישה מטבעות כסף במשקל מסוים. היא חשבה שירדתי מהפסים, אבל חרטה את שמותינו על חמש חמסות. יופי טופי, מצווה, ועוד בסטייל.

אחרי שהורדתי את הבחור בישיבה, החלטתי להעיף דברים ממגירת אביזרי האפייה. פסח או לא פסח? (מחילה שאני מלחיצה. כן כן, יש אדר ב', אבל אם אתם מקוראי הטור הקבועים אתם כבר יודעים שאני אוהבת להעיף. בקיצר, לא מלחיצה. זה לא קשור בכלל לפסח, סתם לאיזו הפרעה שלי). מה אני מוצאת יושב במגירה כלאחר יד? נכון, החמסות מהפדיון. יו, איזה צירוף מקרים חשבתי לתומי, והחלטתי לשקול אותן, כי זה הדבר הכי הגיוני לעשות אם הן נמצאות ליד המשקל הדיגיטלי של האפייה. שזה כמובן חסר היגיון מלכתחילה שהמטבעות שם, אבל זה רצון השם. או רצון אחד מהילדים שמצא אותן ומשום מה החליט למצוא להן בית חדש וראוי ליד צנתרי הזילוף.

המטבעות שקלו 20 גרם. למיטב זכרוני זה ממש לא מספיק בשביל לפדות בן. אולי חמישית ממנו. רגל. מיד סימסתי לרב שאיתו אנחנו מתייעצים בענייני הלכה. כדי לתת לכם את התמונה המלאה, פתח סוגריים: הרב הוא בחור עם מתיקות שקשה למצוא. אדם שכל כולו שקוע בהלכה, ממש בהתאהבות ארוכת שנים איתה. באמת זכינו שהוא בחיינו וסובל שאלות מפגרות שמטרידות בעלת תשובה שלא מחוברת לקרקע. סגור סוגריים. כתבתי לו את השתלשלות הדברים והוא ענה שצריך לדבר עם הכהן ואולי לחזור על הפדיון, בלי ברכה, בקטנה.

מטר שמונים וחמש בקערת כסף

מיד צלצלתי לליאת, חברתי האהובה, שהבעל שלה כהן והבן הבכור שלה הוא החבר הכי טוב של הבכור שלי. צחקנו נורא. הוחלט שהינוקא בן ה-17 יפדה את התינוק בן ה-15. ואיפה בשם השם אני מוצאת קערת כסף מספיק גדולה שתכיל את ה-1.85 מטר של המתבגר החביב שלי? בסך הכול נשמע הגיוני, אם אתם בעלי תשובה אוהבי הילולות ותיקונים. אמה-מה, צריך לחכות לתשובת הכהן לפני שקונים קונפטי למסיבה. בשבת, בהשגחה, כמו שאר הפרטים בסיפור, פגשתי את הכהן, שמאז הספיק גם הוא להתחזק, וצחק שבאותו יום שישי של הפדיון גיסי שלף אותו מהים.

שאלתי אותו אם הוא זוכר אם נתנו לו כסף בנוסף למטבעות, או משהו. בכל זאת עברו 15 שנים, אבל הוא זוכר שהיה לו לא נעים לבקש משהו כמזכרת. הוא נלחץ ואמר שלמען הסר ספק רצוי לעשות פדיון חוזר. הוא סיפר שאחד מצדיקי הדור הקודם היה מבקש מכל כהן שפגש שיפדה אותו, כי בגלות היו ספקות מי כהן אמיתי ומי לא. ואם אותו צדיק יכול להיפדות כמה פעמים, גם הבכור שלנו יכול. סימסתי בחדווה את האינפורמציה החדשה בחזרה לרב, שפחות התלהב מרעיון של ילד בן 15 שיושב בקערת כסף ומסביבו שיני שום וקוביות סוכר עטופות בסרט. הוא חזר וציין: "אין צורך באירוע. 200 שקל לכהן ונגמר הסיפור. סיפור הניסא לא קשור פה".

ניסיתי להבין את התחושות שלי. מאתמול אני שרה ורוקדת בבית כאילו איזה חג מתקרב, וכשנפל לי האסימון הבנתי שאני חייבת לכתוב לכם ולפרסם את הניסא! אז שימו לב, בעלי תשובה חיים את ההזדמנות לתקן. אנחנו מחכים להזדמנות הזאת, מתפללים שהיא תגיע, והשם, ברחמנותו ובמתיקותו, כל פעם מחדש מאפשר לנו לתקן בדיוק איפה שקלקלנו. אני זוכה לראות את זה כל יום כשהשם שולח אותי בחזרה לטלוויזיה, וכשהוא שולח אותי לכתוב דיבורי קודש במקום קשקושי ההבל של פעם. אני עומדת ומפרסמת את סיפור הנס האישי שלי מול מאות נשים וילדות, לבושה בצניעות, במקומות שבגלגול הקודם צעדתי על מסלולי האופנה.

כל מהות התשובה שלנו זה תיקון על תיקון. כל פעם במקום אחר. כמו תפירה של בגד קוטור שנתפר ביד חוט אחרי חוט, תפר אחר תפר, משזר מעשה חשב. ככה התשובה שלנו. איטית, מדויקת, עם המון תיקונים קטנים וגדולים. מי אם לא אנחנו נשמח ונהלל י-ה על ההזדמנות לתקן את מה שלא עשינו כראוי? פרט לכך, ומחילה על ההשוואה, אבל בפרשות האחרונות אנחנו עוסקים בהקמת המשכן, שהוא תיקון בפני עצמו על קלקול הקלקולים. אחרי חטא העגל השם לא אמר לבני ישראל "לכו לאהרון, תנו לו 200 שקל ותמשיכו הלאה". השם אמר: בנו לכם משכן. שהתיקון יהיה גדול ומפואר יותר מהקלקול. אל תקלקלו ברעש ותתקנו בשקט. הפוך גוטה, הפוך. ואני, כל המהות שלי לזה לעמוד על הגג ולצעוק ה' הוא האלוקים.

עוגיות מרוקאיות של אורה

את העוגיות קיבלתי בהפתעה כשאחת הבנות חזרה מחברה. במילה אחת: אימא'לה. בשתי מילים: איפה התה? מיד ביקשתי את המתכון והחלפתי את הקמח לכוסמין. מאז בכל פעם שבא לנו להתפנק או לעשות פעילות כיפית במטבח, אנחנו מכינים את העוגיות האלה. עכשיו רק חסר תה נענע והכול מושלם. ואל תבואו בטענות שאתם לא מצליחים להפסיק לאכול.

המצרכים הדרושים ל-50-40 עוגיות:

5 ביצים מופרדות / 1 כוס סוכר / 2 שקיות סוכר וניל / 1 כוס שמן / 2 כפות (או שקיות) אבקת אפייה / 750 גרם קמח רגיל או קמח כוסמין לבן / גרידת תפוז או לימון (לא חובה)

אופן ההכנה:

בקערה אחת מקציפים את החלבונים ובהדרגה מוסיפים את הסוכר, עד שמתקבל קצף תפוח ויציב / בקערה השנייה מקציפים את החלמונים עם סוכר הווניל כמה דקות, ומזלפים פנימה את השמן תוך כדי הקצפה / מאחדים את שתי הקערות בקיפול עדין, מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה (ומי שרוצה את גרידת התפוז) ומערבבים בעזרת כף גדולה / אם מרגישים שהבצק דביק, מוסיפים עוד כף קמח / משמנים קלות את השיש ואת האצבעות וקורצים צורות מהבצק / מרפדים שתי תבניות בנייר אפייה ומניחים את העוגיות / אופים כ-16-14 דקות בתנור מחומם מראש בחום של 180 מעלות בתוכנית טורבו.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".