סיון רהב מאיר על כל מה שמסביב לפרשת אורי אנסבכר הי"ד

1. שלוש הסוגיות הכי בוערות בחברה הישראלית הולכות ונחשפות לנגד עינינו בימים אלה, ושלושתן לא זוכות ליחס כלשהו, לרבע מילה, במערכת הבחירות.

המחבל ערפאת ארפאעיה כבר היה בידינו. הוא נעצר בכניסה להר הבית ב־2017 עם סכין מטבח גדולה. הוא נחקר, הזדהה כחמאסניק ואף פירט במה הוא מזדהה עם הארגון: "בדברים שהם עושים, למשל מגנים על העם הפלסטיני בנשק". כל כך מתסכל לקרוא את תמליל הדברים שהשמיע אז, ללא כחל ושרק, באוזני חוקריו הישראלים: "אני רוצה להיות שאהיד. אני אעשה את זה שוב. אקנה עוד פעם סכין ואני אבוא שוב... אם תשחררו אותי אני אחזור לכאן עם סכין ואהיה שאהיד". הוא שוחרר. והוא אכן עשה זאת שוב.

הוא רצח את אורי אנסבכר הי"ד, בת ה־19. את חיוכו כבר ראינו השבוע באולם בית המשפט. עכשיו יתחיל תהליך משפטי איטי, משפחתו תערער על כל צעד ושעל, הוא יקבל משכורת, חוק קיזוז המשכורת לא ייושם בפועל, ואולי הוא גם ישוחרר בעסקה עתידית. למה אנחנו מעוללים את זה לעצמנו? מה עם מבצע "חומת מגן" משפטי שישנה מן היסוד את כל הטיפול בטרור? למה היעילות שהושקעה בלכידה המהירה שלו לא משמשת אותנו גם לפני ואחרי אירועים כאלה?

(צילום: פלאש 90)

נמשיך. מערכת הבריאות הציבורית קורסת. לא צריך להציג נתונים, מספיק לקפוץ למיון ולראות לבד, או לשמוע עדויות של חברים וקרובי משפחה. זמני ההמתנה מתארכים, כוח האדם שחוק ועמוס, התפוסה היא פעמים רבות מעל התקן.

האם שמעתם דיון ענייני על כך? לא, לא הבטחה כללית, אלא הצעות מעשיות: מה בדיוק ייעשה, מאיפה יגיע התקציב ומה יהיו היעדים. מה למשל ההבדל בין נתניהו לגנץ בשאלה הזאת, או שהאחד מעדיף להמשיך לדבר עם שלמה ארצי והשני עם אלירז שדה?

ובמקביל, אגפים אחרים במגזר הציבורי מנופחים ושמנים מדי. דוח הממונה על השכר באוצר פורסם השבוע והאיש השמן והאיש הרזה של נתניהו הסמיקו מבושה. השמן ממשיך להשמין, הרזה ממשיך לממן אותו, וההסכמים של כחלון וניסנקורן רק מרעים את המצב. זה לא רק השכר בשירות הציבורי שגדל הרבה יותר מהשכר הממוצע במשק, זה גם הפריון. היינו מוכנים לשלם להם הרבה, לו היינו מקבלים יעילות ותפוקה.

בין כל הפוסטים הפוליטיים מצאתי השבוע את המילים הבאות שכתב עו"ד אבי גז, אזרח מודאג: "מאות מתמודדים מתזזים כעת ברחבי הארץ ומעל כל שטח פרסומי, ומבקשים את קולות האזרחים. יש מי שמדגיש את ניסיונו העשיר, יש מי שפורש את משנתו בנושאי ביטחון, התיישבות, או כלכלה. יש גם מי שסומך על מראה מצודד ומבט סמכותי ומקווה שזה יספיק.

"דבר אחד מעולם לא ראיתי ואני מאוד רוצה לראות: מועמד שיספר לי, עם להט בעיניים, איך הוא הולך לטפל בשירות הציבורי בישראל, או לפחות בחלקים המחפירים שלו.

"אני רוצה לראות מועמד שיבטיח לי שאם ביחידה של משרד ממשלתי לא עונים לי למעלה משעתיים, וחמור מזה, כשלא עונים לאישה מבוגרת נפגעת איבה שבקושי דוברת עברית, אז למחרת מנהל היחידה יגיע לשימוע. אני רוצה לראות מועמדת שתתחייב לעבוד קשה כדי שהאינסטינקט הבסיסי של אזרח במצוקה יהיה להתקשר למשטרה, ולא לעשות כל מה שאפשר כדי להימנע מזה, כי זה במקרים רבים סיוט. אני רוצה שפקיד ציבור שמופקד על עניין רגיש פשוט יחשוש להתרשל, או להתעצל, כי הוא יודע שאם הוא לא יהיה מספיק טוב, אז הוא יחפש לו עבודה אחרת. ואני רוצה מועמד שיהיה להוט לספק את הרמה הזו לאזרחים.

"אנחנו, במדינת ישראל, כל כך טובים במאקרו, עשינו דברים עצומים בשבעים שנה, בלי שום הפרזה. אבל איכשהו כשזה מגיע לרמת המיקרו זה לעיתים כל כך מביך. לדעתי זה צריך להיות אחד האתגרים הבאים".

2. קשה היה לספור השבוע את אירועי הזיכרון לזכר אורי אנסבכר. לצד כל היוזמות בהווה, קרוב משפחה שלה הפנה את תשומת ליבי אל העבר, אל דמותו המיוחדת של סבא־רבא של אורי, הרב יהודה ליאו אנסבכר. מתברר שלמשפחה המרשימה שנחשפנו אליה השבוע יש שורשים של מסירות נפש וסולידריות יהודית.

הרב אנסבכר הנהיג את מחנה ההסגר גירס בזמן השואה. יותר מ־1,000 יהודים מתו שם, ואלפים נשלחו משם לאושוויץ. הוא הקים ועדת סיוע לחולים, זקנים וחלשים, אירגן צריף שהיה מרכז תרבות ובית כנסת ודאג לפעילות לנוער. לקראת חג הפסח 1941 קיבל רשות לקיים ליל סדר. הוא ניצח על מבצע כתיבת הגדות של פסח, בכתב יד, מהזיכרון. ציירים שונים במחנה איירו את ההגדה בהתרגשות, לקראת הלילה המיוחד. קצת מצות נאספו, ולמרות ששולחן הסדר היה חסר וחלקי, הציבור ניסה לקיים את מצוות החג ככל יכולתו.

פנחס רוטשילד, אחד הנוכחים, תיאר את המעמד כך: "קודם לכן לא העמקנו לזכור את נס יציאת מצרים מעבדות לחירות. עתה, מה שאירע לעמנו באותם ימים רחוקים, כמו נגע בנו. הא לחמא עניא... זו הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה. חד גדיא, חד גדיא... בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו... כך נפרשו אוהלי בני ישראל לפני 000,3 שנה. אלפי המגורשים הרדופים ענו 'אמן' כשהם נפעמים ממילות תורתנו הקדושה. רחש עבר בקהל כאשר הרב אנסבכר נשא דברים על המתים ועל החיים במחנה. המתים הטמונים בבית העלמין הקרוב, והחיים, אלה שממשיכים בנדודיהם. בלב מלא תקווה צייר הרב תמונות של מנוחה, שנים של ביטחון ואושר. בדבריו הייתה נחמה. הפסח הזה, יותר מחגי הפסח שקדמו לו, קירב אותנו אל התפילה העתיקה: לשנה הבאה בירושלים".

ההיסטוריה השתנתה, לשמחתנו. העם היהודי עבר כברת דרך מרשימה מאז, אך התפילה עוד לא התקיימה במלואה. נינתו של הרב נרצחה בירושלים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".