איך אפשר לעשות חסד עם כולם? בקושי יש לנו כוח לעצמנו...

1. כולנו אוהבי חסד. כולנו משתדלים להיות גומלי חסדים ולעשות טוב עם חברינו ומכרינו.

ובכל זאת, לא פעם, החסד גדול עלינו.

אנחנו נאנחים ואומרים לעצמנו: "הלוואי שהיה לי כוח ללכת לעזור עכשיו לשכנה שלי שילדה, אבל אין לי כוח, עד שכל הילדים שלי הולכים לישון אני כבר נופלת למיטה".

"איך הרב כהן מצליח לכתת רגליו ולהגיע לכל נצרך ונצרך? אני מרגיש מותש אחרי פעם אחת שאני הולך לתת משהו למישהו".

"הוא רוצה שאבוא לעזור לו לבנות את הארון החדש שקנה, אבל אני לא מספיק אפילו לבנות מדף קטן לעצמי".

נכון, ללא ספק, עניי עירך קודמים. וכל עוד אנו עושים לביתנו וביתנו זקוק לנו – אנחנו עושים מה שהיינו צריכים לעשות. אבל לעיתים, כן, לעיתים, עניי עירך הם רק תירוץ.

נכון, אנחנו צריכים וחייבים לחשוב על עצמנו, על כוחנו, על בריאותנו ועל יכולותינו, אבל לעיתים, לעיתים השמירה על עצמי היא אך תירוץ.

קשה לומר לעצמנו: "אז וותרי על ערב במחיצת חברותיך, ולכי לעזור לשכנתך הכורעת תחת המשא", שכן לפי הרגשתנו אנו זקוקות ליציאה הזו עם החברות, כדי לצאת, כדי להתאוורר, כדי לנשום.

אבל אם נבין שגם עשיית חסד יכולה להיות עבורנו מרחב של יציאה מהשגרה, של אוורור מלא ברכה, של נשימת אמת, כי אז נצליח לעשות את מה שחלמנו לעשות, ומשום מה שוב ושוב לא הצלחנו.

קשה לעשות חסד. אף אחד לא אומר שזה קל.

לעזור בבניית ארון לחבר, זה קשה. לחלק מוצרי מזון לנזקקים, זה קשה.  להרים טלפון לחברה שזקוקה לעזר, זה לא קל.  לבשל עבור משפחה נצרכת זה לא פשוט – לשם כך עלינו לוותר על משהו משלנו. על הכוח שלנו, על הזמן שלנו, על החופשה שלנו, על הכסף שלנו, על הסבלנות שלנו.

אבל התוצאה הברוכה, ההנאה המושלמת, הברכה המלאה, כל אלו יביאו אותנו לתחושה נפלאה של עשייה אמתית ומקסימה.

2. הוכחה לכל זאת קיבלתי לפני ימים ספורים,  בהלווייתה של ידידה שנפטרה לאחר סבל מהמחלה הארורה.

לאה שרון ע"ה הייתה אישה מופלאה. שכונת בית וגן הכירה בשבחה ובוודאי גם מחוצה לה.

היא הייתה אישה שגידלה משפחה לתפארת, אבל לא פחות מכך ידעה כמה נחוצה עזרתה מחוץ לבית.

כל משפט שנאמר בהלוויה ידע לשקף את דמותה במלוא הדרה, אבל משפט אחד שאמר הבן חדר לי עמוק לתוך הלב ולתוך הנשמה, וככזו שלוקחת דברים שניתן ללמוד מהם, ומביאה אותם לעיני הציבור, אני מרגישה זכות להניח את המשפט הזה פה, לפניכם.

כששאלו את לאה איך זה שיש לה כוח לתת כל כך הרבה לאחרים ולעשות למענם, הייתה עונה במשפט המופלא הזה: "חסד עושים עד כלות הכוחות!".

היא לא רק דברה, היא עשתה. היא עשתה זאת עד הרגע האחרון, הרגע בו כלו כוחותיה.

בואו נחשוב על המשפט הזה, ננסה להוריד אותו אלינו, אל הקרקע,  ננסה לנשום אותו לקרבנו, לנופף בו  כתמרור מול עינינו.

בפעם הבאה שחברה תזדקק לעזרה לא נאמר לעצמנו: "אבל אני עסוקה!" – כי אני לא בדיוק עסוקה, כרגע אני מסוגלת לפנות זמן, אלא שמשהו אחר מושך אותי.

כשידיד יצטרך שאסייע לו, לא אומר לעצמי: "אם היה לי זמן, הייתי בונה מדף לעצמי" – אלא אומר: "אם אבנה לו, בעבורו, ה' יספק בידי את הזמן לעשות אף לי".

בכל פעם שארגיש כבעל משפחה, עייף, חסר כוח, חסר מרץ, חסר חדווה לעשות למען האחר, אזכור שדווקא העשייה מביאה את הכוח, את המרץ, את החדווה. אזכור שאכן לגמול חסדים אין זה קל, זה מעייף ומייגע, אבל יחד עם זאת, אזכור את המשפט שבו דגלה כל חייה האישה היקרה הזאת: "חסד עושים עד כלות הכוחות!".

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך

המאמר מוקדש לעילוי נשמת אבישי בן יהודית ז"ל