הרב זמיר כהן - ההתייחסות הנכונה לילד היפראקטיבי

הורים לילדים הסובלים מקשיי קשב וריכוז מתחבטים רבות בשאלה האם להיענות להמלצת המומחים לתת לילד כדורים ממשפחת הריטלין ודומיו, או לאפשר לילד להתמודד בעצמו ללא סיוע תרופתי. ההתלבטות נובעת מהחשש שמא תהיינה תופעות לוואי בעתיד הרחוק, או מהחשש לדימוי נמוך של הילד בעיני עצמו ובעיני החברה, ולעיתים אפילו משיקולי כבוד עצמי: ״הבן שלי ישתמש בתרופות פסיכיאטריות?!״

ומה נכון?

כמו בתחומים רבים, האמת נמצאת באמצע. טועים המזדרזים לתת לילד תרופות אלו רק כדי לסייע למורה לנהל שיעור ללא אתגרים, וטועים אותם השוללים את התרופה מכל וכל.

ראשית, כאשר מזהים בילד סימני הפרעת קשב וריכוז, לפני שמזדרזים לאבחנו כילד בעל הפרעת קשב וריכוז, יש לשלול גורמים טכניים צדדיים העלולים להקשות עליו להקשיב ולהתרכז. לכן יש לבדוק את מספר שעות השינה שלו, האם הן תואמות את הנדרש לילד בגילו, והאם הוא ישן רגוע ללא הפרעות נשימתיות ואחרות הגורמות לו להתעורר כילד חסר שינה.

ילד שמוחו אינו מקבל את מספר שעות השינה האיכותיות להן הוא זקוק, יהיה בהכרח עצבני וחסר מנוחה בשיעורים ובהפסקות. שיקול דעתו אינו יכול להיות במיטבו, ככל אדם שמוחו עייף, מבלי שיידע לומר לעצמו או לאחרים שהתנהגותו השלילית נובעת ממחסור בשעות שינה. שהרי איננו בשל כאדם מבוגר, להבין מעצמו ולהגדיר את מה שחסר לו. מתוך כך, בעת מתיחות או ריב עם חבריו, הוא יקבל החלטות שגויות שיהפכו אותו לילד שנוא בחברה, ולעיתים עייפותו היא זו שתגרום למתיחויות ולמריבות שיגררו מתחים נוספים וקבועים עם חברי כיתתו, ומכאן כדור השלג ילך ויגדל, עד היווצרות בעיה חברתית ונפשית אמיתית.

כך גם ילד שחומרים חיוניים חסרים בגופו, ובפרט ברזל, ירגיש תמיד עייף - והתוצאות תהיינה זהות לקשייו של הילד הקודם.

בנוסף, יש לדעת כי גם מתחים קבועים בין ההורים מסוגלים לגרום לעצבנות קבועה אצל הילד ולקשיים חברתיים, בפרט כשמדובר בילד רגיש. ילד כזה, אינו מודע למשמעות הרחבה של מתחים בין בני זוג, ובכל ריב בין ההורים הוא חש שעולמו חרב עליו ואין תקווה לעתידו. לחצים נפשיים מסוג זה, אף הם עלולים להביא את הילד להפרעות קשב וריכוז.

וכמובן, חשיפה לתכנים האלימים והיצריים המצויים בכלי המדיה השונים, ואפילו בסרטים המצוירים ובמשחקי מחשב הנראים תמימים, מזיקה לנפש הילד נזק רחב היקף בתחומי הקשב והריכוז. תכנים אלה מייצרים בעיות מורכבות וקשיים שונים, ועל אחת כמה וכמה מעוררים הפרעות רדומות ומעודדים אותן לפרוץ החוצה.

* * *

ואם לאחר בירור מעמיק התברר כי מדובר בבעיה אמתית של הפרעת קשה וריכוז, על ההורים והמחנכים האחראים לשקול היטב מה כנגד מה.

אם התנהגות הילד חורגת מגבולות הסבירות, עד כדי פגיעה בהתקדמות הלימודית וההשתלבות החברתית, הרי שבמקרה כזה אין מנוס מלהשתמש בטיפול תרופתי ממשפחת הריטלין ודומיו.

יש לזכור שהדימוי העצמי הנמוך של הילד וההשלכות השליליות הנולדות כתוצאה מהפגיעה הקשה בקידומו הלימודי ובשילובו החברתי, עלולים להזיק לבריאות הנפש של הילד יותר מכל החששות מהשלכות הטיפול התרופתי בכדורים, שלדברי הרופאים נבדקו ונמצאו בטוחים לשימוש. וכבר אמר בעל "חובות הלבבות" בהקדמתו לספרו כי: ״מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר״. ובמילים אחרות: הפרזה בזהירות, מהוה חוסר זהירות.

רק במקרה של הפרעה קלה, שאין לה השלכות על ההתקדמות הלימודית וההשתלבות החברתית של הילד, אלא רק גרימת מעט חוסר נוחות לסובביו, נכון לוותר על הטיפול התרופתי ולהשקיע בעיקר בהכוונה ובתעסוקה נכונה. וכפי ששמעתי ממחנך ותיק כי הוא נוהג לבקש מפעם לפעם במהלך השיעור מילדי כתתו הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, להביא ממשרד בית הספר דפים ושאר צרכי כתה. ובהפסקות הוא מבקשם לבצע מטלות שונות, כגון לנעוץ מסמרים בקרשים ארוכים כדי להניחם בראשי הגגות להברחת יונים... משום שהוא מנהל גמ"ח כזה. כך הם פורקים את מרצם על פעילויות של עשיה המעניקה להם סיפוק, ואינם מגיעים לכדי הצקה לחבריהם.

וכבר סיפרו חכמים בגמרא (יומא עח ע"ב) שרבה היה קונה לבנו כלי חרס סדוקים, כדי שיפרוק את מרצו הגדול עליהם, כשינפץ אותם. 

התייחסות נכונה לילד היפראקטיבי

שאלה: האם נכון ליידע ילד בגיל בית הספר היסודי שהוא אובחן כילד היפראקטיבי, וכיצד נכון להורים להתייחס אליו בלבם?

תשובה: ילד שאובחן כסובל מהפרעה כל שהיא, אינו בהכרח צריך להיות מודע לחומרת מצבו. ילד המודע לעובדה שאובחן כהיפראקטיבי, עלול להיתפס לשאננות, להיגרר למעשים שהיה בידו להימנע מהם, ולתרץ לעצמו ולאחרים את כל מעשיו בתואנה שאינו אשם, כי הוא היפראקטיבי ויש לו בעיה. גם דימויו העצמי נעשה ירוד בעיני עצמו, וכעסו על הגדרתו כשונה מכולם עלול להגביר את תסכולו ואת פעולותיו המציקות.

לכן, גם כאשר הוחלט לאחר שיקול דעת עמוק כי על ילד  צעיר ליטול טיפול תרופתי, אין הוא צריך להיות מודע לחומרת מצבו ולהגדרות המקצועיות המוזרות בעיניו ואפילו המפחידות, אלא רק לומר לו שכדור זה יעזור לו להצליח יותר בלימודים, ולהשתדל עד כמה שניתן שיחיה בתחושה כי הוא ילד רגיל ככל חבריו. וכשגדל ומבין יותר, ניתן לספר לו ברוגע שהוא סובל מקושי מסוים שאינו מעיד חלילה על פגם או חסרון בו, אלא יוצר התמודדות מיוחדת במצבים מסוימים, אבל כל ניסיון שהקדוש ברוך מביא לאדם הוא ניסיון שנועד לחשלו ולבנותו, ואין ספק שיצליח. 

בנוסף, על ההורים לשנן לעצמם, שילד עם הפרעות קשב וריכוז או כל בעיה טבעית אחרת, הוא ילד שקיבל מתנת שמים בתחומים אחרים, כגון: טוב לב נדיר, או מרץ ודבקות במטרה, יכולת ליזום ולהפעיל פרויקטים נפלאים ומורכבים שאחרים לא יעזו לחשוב עליהם, ועוד.

וכבר אמר סנגורם של ישראל, הרב לוי יצחק מברדיצ'וב זצ"ל: "ילד חסר מנוח, צודק הוא! משום שקיבל נשמה גדולה בגוף קטן, וקשה לו, לגוף הקטן, להכיל אותה".

אלא שבגיל זה, בו שעות רבות מוקדשות ללימודים, אין טבעו מתאים כל כך לתבנית סדר היום הרגיל של בני גילו. אך יום יבוא, וכל מעלותיו יפרצו החוצה בעוצמה, אם רק לא נזיק לו אנחנו! הטחת דברים על אכזבה ממנו עקב התנהגותו השונה מכולם, ותלונות המורים עליו ללא הרף, ושמיעת עלבונות עד ליצירת דימוי עצמי נמוך, יכבו כל סוג של יוזמה ואמון עצמי בעצמו כי הוא מסוגל ויכול. ובפרט על ההורים לתת את הדעת על העובדה שגם אם ההורים עצמם שקטים ומופנמים, והילד תוסס וחסר מנוח, אינם יכולים לדרוש מהילד שיהיה שקט כמותם. שהרי כבר אמר שלמה בחכמתו (משלי כב, ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". על פי אופיו, ולא על פי אופייך.

אם אנו ההורים והמחנכים נאמין ביננו לבין עצמינו ביכולותיו של כל ילד באשר הוא שם, נתבונן בנקודות הטובות שבו וגם נצביע עליהם בפניו בצירוף דברי שבח ושפע אהבה מתוך הבנה למצבו, הרי בכך נסייע לו להתמודד עם קשייו. או אז, יום יבוא, וכל הורה לילד מסוג זה ירווה ממנו נחת בבגרותו, ברמת איכות שיכולה להיות אף גדולה יותר מהורים לילד רגיל (וראה עוד בפרק "ההתייחסות הנדרשת מהמורה לתלמיד", תחת הכותרת "תלמיד מאתגר"). 

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.