במחשבה תחילה לפרשת כי תשא: מה למד הרבי מהמיקום של שטר הכסף בחומש?

"אוי ואבוי, נקרעה לי הנעל", הסתכל אנשיל בעצב על ה"פֶּה" שפתחה הנעל שלו באמצע הרחוב.

"זה היה בדיוק בזמן", ניחם אותו עוזיאל, "תסתכל, בדיוק ליד חנות נעליים".

המבט העצוב בעיניו של אנשיל הבהיר לעוזיאל שהממון אינו מצוי בכיסו. הוא שלף מכיסו חבילת שטרות עבה - בסך מאתיים שקלים כל אחד.

"אין חבר כמוך", התרגש אנשיל למראה המחווה.

"בוודאי", הסיר עוזיאל את הגומייה שעטפה את השטרות והושיט אותה לאנשיל שיכרוך סביב הנעל הקרועה. "בשביל מה יש חברים?!"...

* * *

איך סופרים יהודים?

אילו היינו מפנים את השאלה הזו כשאלת סקר לקהל הרחב, לבטח היינו מקבלים שתי תשובות בצורות שונות: על ידי דיבור באמצעות פסוק שמספר תיבותיו ידוע או אותיות המציינות מספר לפי ערך גימטרי; או באמצעות חפץ כלשהו שכל אחד נותן ואחר כך סופרים את החפצים. כך מנה שאול המלך את ישראל "בטלאים" (כל אחד הביא טלה), כך מנה אגריפס המלך את עולי הרגלים לפי הכליות של קרבן הפסח.

פרשתנו מתחילה עם מניינם של יהודים באמצעות מחצית השקל, כל אחד תורם מטבע ובאמצעות הסכום הסופי יודעים כמה יהודים יש.

כך כותב רש"י בפירוש המילים "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם", "תישא - לשון קבלה, כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם, לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם".

אלא שיש להבין מדוע המילה "תישא" מסמלת "לשון קבלה". "לשאת", בעצם, פירושו להגביה או ליטול. אבל לקבל?!

עני מרוד היה הרה"ק הרבי רבי זושא מאניפולי, דלות ומחסור היו בני ביתו באופן קבוע, אולם הוא מעולם לא חש בכך. נקל להבין שכאשר התעסק רבי זושא עם כסף, היה זה בשל סיבה מיוחדת מאד, וכנראה לצורכי מצווה.

באחד הימים שמר רבי זושא שטר כסף בסך עשרה רובלים במקום מסתור: בכרך החומש בארון הספרים. על מנת שמאן דהוא לא יחמוד את השטר לעצמו, דקדק רבי זושא להניח את השטר ליד פסוק מיוחד בפרשת יתרו: סמוך לדיבר השמיני, "לא תגנוב"...

לאחר זמן מסוים נזקק רבי זושא לשטר שהניח בחומש, פתח את החומש בפרשת יתרו, ולהפתעתו - השטר לא נמצא. רבי זושא הפך כה וכה בין דפיו של החומש, שמא נזקק מישהו ללמוד בפרשת יתרו והעביר את השטר למקום אחר.

כבר אמרו חז"ל "יגעת ומצאת - תאמין". השטר נמצא.

לא ממש אותו שטר של עשרה רובלים, אלא שטר ששווה מחצית ממנו, חמישה רובלים בלבד.

המיקום שנבחר על ידי ה"לווה" שלקח את השטר בעל הערך הגבוה והותיר "עודף", היה סמלי לא פחות, בפרשת קדושים ליד הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"...

נשא הרבי רבי זושא עיניו למרום בסנגוריה נמלצת: "ראה ריבונו של עולם מי כעמך ישראל. אני חשבתי רק על עצמי ולכן הטמנתי את השטר ליד הפסוק 'לא תגנוב' כדי שכולו יישאר עבורי, אולם היהודי השני לקח לעצמו רק מחצית מהסכום. בכך לימדני לקח גדול: עלי לחשוב תמיד גם על זולתי וצרכיו".

לפי המעשה הנפלא הזה, נציע בדרך רמז לקח מ"מחצית השקל" הרמוז כאן לדורות, לכל יהודי ובכל מצב: "שָׁקַל" בארמית, ביאורו "לָקַח".

כל יהודי בבואו ליטול מהעולם הזה והנאותיו לעצמו, כאשר הוא מגיע "לשקול" - לקחת, הרי שעליו להסתפק במחצית בלבד עבורו. את המחצית שהוא לא לוקח, עליו להותיר לחברו, לדאוג גם לזולת. 

ייתכן שזהו הרמז גם בדברי התרגום וברש"י: "כי תישא - לשון קבלה", שכאשר רצונך לקבל מן העולם הזה ולקחת לעצמך, זכור "את ראש בני ישראל לפקודיהם", תחשוב גם על השני. כל אחד מצווה ב"מחצית השקל" - טול לעצמך מחצית בלבד ואת היתר תשאיר לזולתך. 

* * *

מחשבה על הזולת אינה מתבטאת בדאגה בלבד. להושיט לשני גומייה במקום שטר כסף בשעה שלאחד יש ולחברו אין - היא לעג לרש.

כנראה שככה בדיוק "סופרים" יהודים - דואגים להם, מעניקים להם ומחשיבים אותם. גם כאשר נהנים ודואגים לעצמנו, חושבים על השני. "לשון קבלה".

גם כשאין בית המקדש אנו נותנים "זכר למחצית השקל", זכר שמהווה עבורנו תזכורת תמידית למהות הנתינה: "לכפר על נפשותיכם".