בנים לעולם לא מתנתקים מאבא שלהם

לכל מקום יש קוד התנהגות משלו. בעלי דוכנים בשוק רשאים להכריז על מרכולתם בקול רם, ואילו בבית המשפט יש לשמור על השקט. ראשי מדינות ונשיאים מחויבים להקפיד על לבוש מכובד לפחות בשעה שהם מייצגים את מדינתם, ואילו כורי פחם לובשים בגדים מפויחים וזהו כבודם. גם רמת הסטריליזציה שונה ממקום למקום. אינה דומה סכין המיועדת לחיתוך פירות בפיקניק משפחתי, לסכין בחדר ניתוחים. כשסכין פירות נופלת על האדמה, מספיקה שטיפה קלה במעיין סמוך כדי להחזירה לשימוש, ואילו סכין ניתוחים הנופלת על הרצפה, יתכן שכבר איננה ראויה לשימוש כלל. וכן, אינו דומה אזרח מן השורה הנתפס בנהיגה במהירות מופרזת, לשר התחבורה הנתפס באותה עבירה.

כשם שכך דרך העולם בהיבט חומרי, כך הוא בהיבט רוחני. ככל שאדם נמצא במצב גבוה יותר מבחינה רוחנית, כך נדרש ממנו להתנהג בזהירות יתרה. בסביבתו של מלך הכללים שונים לגמרי.

לאחר מעמד הר סיני, בני ישראל היו בדרגה רוחנית גבוהה מאד. ארבעים יום לאחר מכן הם חטאו בחטא העגל. לא נכנס כעת לפרטי החטא, אבל ברור לכולם שבדור דעה זה, אשר ראו את ידו הגדולה של הבורא בכל נסי יציאת מצרים וזכו לנבואה במעמד הר סיני, אין שום שוטה בעולם שיחשוב שעגילי הזהב אשר היו באוזניהם עד לפני כמה שעות, הם אלו שהוציאו אותם ממצרים (רמב"ן ל"ב, ד'). המעשים המיוחסים לבני ישראל מוגדרים כחטא, אולם ביחס לרום דרגתם. במעמדם הרוחני הגבוה, נדרשת מהם שמירה יתירה על רמת "סטריליזציה" גבוהה.

הרב שלמה וולבה ("דעת שלמה", שס"א) מדגיש נקודה חשובה.

העבודה הזרה ה"קלאסית" היא יחוס כוח מוחלט לאליל. עובדי האש, למשל, ראו באש מציאות מוחלטת ושלטון מוחלט על כל הנבראים, וכן כל שאר האלילים. אז אמנם בימנו כבר אין משיכה לעבודה זרה מן הסוג הזה, כפי שהיה בעבר, אולם העיקרון עדיין קיים. כלומר, אנשים רבים משווים לדבר מדברי העולם ערך מוחלט ועליון. אמנם הם לא סוגדים לו בפולחן, אבל מבחינתם הדבר הזה הוא הערך העליון ביותר, ויש לו שלטון מוחלט בחייהם.

כמעט כל דבר יכול להיות ערך מוחלט – כסף, בול משומש, מולדת ועוד כהנה וכהנה דברים. העולם הזה, עולם החומר, מסוגל להטעות את האדם ולגרום לו להעריך דבר חומרי וגשמי כערך מוחלט.

תורת ישראל מלמדת את האדם להניח כל דבר במקומו, ולהתייחס אל כל דבר כאל ערכו האמתי ולא הדמיוני. כשכל הפרטים מונחים במקומם ומייחסים לכל דבר את ערכו האמתי, זהו מתכון לשלום בעולם, משום שלכל דבר יש את הגבול המדויק שלו. אולם כשכל אחד יוצר לעצמו ערך משלו, מהר מאוד עלולה לפרוץ מלחמה משום שהערך של האחד עלול לסתור את הערך של השני.

נסיים בנקודה נוספת.

בני ישראל נקראים בנים של השם. בן אינו יכול להתנתק מאביו ואב אינו יכול להתנתק מבנו בשום דרך שהיא. לכן, גם אם בני ישראל עובדים עבודה זרה, חלילה, וכביכול "עוזבים" את הבורא, זהו רק למראית העין. הקשר ביניהם מוסתר, אבל קיים. זו כוונת הנביא הושע: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב', א'), כלומר, הגם שלמראית עין אין אנו נראים עמו של הבורא, זהו רק למראית עין, משום שאנו בניו, ובנים לעולם לא מתנתקים מאביהם ("בית הלוי" על הפסוק "אשר העלוך מארץ מצרים").

דברים אלו אומר אלוקים למשה לאחר חטא העגל: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמות ל"ג, כ"ב). ביאורים רבים ניתנו לפסוק זה, אולם בפשטות כוונת הפסוק, שאף שלעיני האדם ייראה שכבודו של הבורא עבר כביכול, והוא כבר אינו משגיח עלינו וזו הסיבה שאנו נתונים למשיסה בידי אויבנו, עלינו לדעת שגם במצב כזה "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר", אלוקים שם אותנו "במערה" כדי להגן עלינו מפני אויבנו, "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ" – הבורא מניח את ידו עלינו כדי להגן עלינו.

זו ההבטחה המדהימה. הבורא אבינו ואנו בניו. קשר כזה לעולם לא יכול להיות מנותק, ולכן, גם כשבתקופות מסוימות נדמה שהוא עזב אותנו, אין זה נכון, להפך, הוא מניח עלינו את כף ידו ומשגיח עלינו בכל מצב.

זה מה שהבטיח אלוקים ליעקב אבינו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כ"ח, ט"ו), הבטחה זו נאמרה לא רק ליעקב כפרט, אלא ליעקב כעם. אלוקים עמנו בכל הדרכים, הוא לעולם לא ייטוש אותנו. השאלה היא באלו דרכים נצטרך להיטלטל עד שנגיע אל המנוחה והנחלה, וזו כבר הבחירה שלנו. בידנו ההחלטה האם לפנות חלילה אל "אלילים" אחרים, או להיאחז במקור החיים.

היסטוריונים רבים מנסים לפצח את תעלומת ההישרדות של עם ישראל, והנה התשובה. אלוקים תמיד מניח את ידו עלינו.