הרב זמיר כהן - המתנה בין בשר לחלב והתמודדות עם תינוק מרדן

שאלה: כיצד ומאיזה גיל יש לחנך את הילד להמתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב?

תשובה: שאלה זו שאלתי בצעירותי את מרן ראש הישיבה, הגאון הרב שלום כהן שליט"א, והשיב: "שש או שבע לפני בר או בת מצוה, מחנכים להמתין שעה אחת, ובכל שנה ביום הולדת של הילד מוסיפים שעה נוספת להמתנה, עד שבגיל החיוב במצוות שומר שש שעות. לפני גיל שש ממתינים מעט לפי גיל הילד".

יש לזכור שמטרת החינוך למצוות לפני גיל בר מצוה, היא להביא את הילד לשמירת מצוות כשיגיע לגיל שבו הוא חייב במצוות. לפיכך, בכל פניה לילד כדי לחנכו למצווה כל שהיא, על ההורה לבחון ולבדוק האם המטרה האמורה תושג בעיתוי הזה ובדרך הזו, או שמא העיתוי הנוכחי או צורת הפניה הזו יגרמו לו להתרחק מהרצון לקיים את אותה מצוה, ואפילו למאוס בה ולסלוד ממנה חלילה. וכשמתעורר חשש סביר שזה מה שיקרה, הנכון הוא להתעלם בעיתוי הנוכחי או לשנות את הדרך המתוכננת, ולמצוא עיתוי ודרך חלופיים, שימצאו מסילות ללבו ויעודדו אותו לקיים את אותה מצוה או לפחות להתחזק בשמירתה, עד שכאשר יגיע לגיל החיוב במצוות, יקיימנה במלואה כהלכתה. הדרכה זו של מרן ראש הישיבה שליט"א מהווה דוגמא נפלאה לכך, ולא כאותם הדורשים מהילד להמתין שש שעות עוד מהגיל הרך, בטרם הוא בשל להמתנה ארוכה כל כך.

תינוק מרדן (?)

שאלה: בתנו הבכורה בת שנה וחודשיים וממש מרדנית. כמעט תמיד היא מתעקשת לעשות את ההיפך ממה שאומרים לה. היא רוצה לאכול לבד, ושופכת את האוכל על עצמה. משחקת במה שלא מרשים לה, ואפילו מכה וחובטת בנו בשילוב בכיות וצעקות. היא אינה מתייחסת לגערות ולעונשים שלנו, וכבר הגענו למצב שאינה אוהבת אותנו. מה עושים?

תשובה: שאלה מעין זו מצויה אצל הורים צעירים לילד ראשון, ונובעת מטעות יסודית אחת: ההורים הטריים מתייחסים לתינוק שרק התחיל זה עתה להבין משהו, כאל ילד גדול, ואפילו כאל נער האמור להתנהל לפי הכללים ההגיוניים המקובלים בעולם או שההורים מכתיבים.  משום כך הם מצפים ממנו להתנהגות הולמת בדיוק כרצונם, ולציות מוחלט להוראותיהם, וכשמגלים שאינו מתנהל במסלול שייעדו לו, מיד כועסים עליו ונוזפים בו ואפילו מענישים אותו שלא כדין.  

יש לזכור שבגיל זה הילד רק לומד להכיר את העולם החדש אליו הוא הגיע לפני לא הרבה זמן. מוחו עדיין אינו בשל להבין את המשמעות של כל פעולה ואת תוצאתה הצפויה, וכשעושה מעשה הנוגד את רצון ההורים ומוגדר על ידם בשם "מרדנות", הוא עושה זאת בתום לב, גם אם בשעת המעשה הוא מביט בהם במבט ובחיוך שובבים, ובוחן את תגובתם. בעולמו של המבוגר מתפרשת התנהגות כזו כהתגרות מכוונת, אולם בעולם החוויות של התינוק מדובר במהלך שונה לחלוטין, שניתן להשוותו למשחק מעניין ומרתק אצל ילד גדול.

בנוסף, על הורים לילד בגיל זה לתת את דעתם לשני נתונים חשובים:

א. כל עוד הילד אינו יודע לדבר, אין לו דרך לבטא את רצונותיו, וככל שהוא חכם ופיקח יותר, כך הוא נאלץ לבטא את עצמו באמצעות פעולות ידיו, במכות ובמעשים הנתפסים בעיני המבוגר כתוקפנות ומרדנות. אבל הוא לא מרדן. הוא ילד טוב ונפלא.

ב. אין בשום פנים ואופן להעניש ילד שאינו יודע שהמעשה שעשה אינו בסדר. תינוק ששפך על עצמו את תכולת הצלחת לאחר שהתעקש לאכול לבד, ושומע שגוערים בו בזעם, חש מבוכה ובהלה בדיוק כמו תינוק השוכב לתומו בעגלה ולפתע שומע שגוערים בו בזעם. הוא נבהל וחרד מאד, ואינו מבין מדוע אמו שעד כה היה בטוח שהיא אוהבת אותו, מתנפלת עליו בזעקות ללא שום סיבה. הוא הרי אינו רואה חסרון בלכלוך הבגדים... גם אמירה חוזרת ונשנית לילד שאסור ללכלך ואסור לשפוך אינם נתפסים בדעתו, משום שעולם החוויות שלו שונה לחלוטין. רק הצגה של ממש שתמחיש לו את האבלות והצער של אמו על האוכל שנשפך ועל הבגד שהתלכלך, יוכל להעביר אליו את המסר שמשהו לא בסדר בזה. ועדיין, בגיל בו עדיין אינו יודע להביע עצמו במילים, אין לכעוס עליו.  

הנה מעשה שסיפר אחד המחנכים: ילד חזר מהגן עם פתק מהגננת בו היא מתלוננת על שהילד הפריע בעת שסיפרה סיפור לכל הילדים. וכשביקשה ממנו להתנצל על מה שעשה, הוא סירב שוב ושוב, והתעקש שלא להתנצל. האב החליט שלפני שינזוף בבנו על שלא שמע בקול הגננת להביע התנצלות, יברר איתו ברוך ובנועם מה בדיוק קרה. והילד הרך סיפר כשעיניו מתמלאות דמעות: "הפרעתי, והגננת אמרה תתנצל! ועוד פעם ועוד פעם היא אמרה תתנצל תתנצל! אבא, מה זה תתנצל??"

מצבים כאלה עשויים להתרחש בחיי היום יום, כאשר ההורה כועס ונוזף בילד הרך, משום שסבור שהכל כה ברור לכולם וכה מובן מאליו, בעוד הילד אינו מבין כלל מה דורשים או מה מצפים ממנו ומדוע כל כך כועסים עליו... 

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.