סיון רהב מאיר על "תרבות הריאליטי" של המפלגות בדרך לכנסת

1. למפלגה החדשה יקראו "כחול לבן", אבל ברשם המפלגות היו צריכים לקרוא לה "רק לא ביבי". למפלגה שמנגד קוראים רשמית "הליכוד", אבל שמה האמיתי הוא הרי "רק ביבי". אז מי אמר שביטלו את הבחירה הישירה במדינה? האיש האהוב ביותר והשנוא ביותר בישראל עומד כעת לבחירה. כל השאר – רעשי רקע. לכן למרות המישמַש האידיאולוגי המוזר ברשימתם, גנץ, אשכנזי, לפיד ויעלון לא צריכים אפילו לפרסם מצע מסודר. גם נתניהו לא.

זוהי, כמובן, בשורה לא טובה לכל שאר המפלגות, שחושבות שחוץ מביבי (ושרה) יש עוד נושאים על סדר יומנו.

(צילום: פלאש 90)

2. השתתפתי פעם בדיון על תרבות הריאליטי, שבו שאלו מה יקרה אם הפורמט של "האח הגדול" יישאר כמו שהוא, אבל ילהקו לשם רק אנשים מסוג מסוים מאוד - פעילים חברתיים, קצינים במיל', ראשי עמותות חסד. ובכן, הפורמט הזה מתגשם לנגד עינינו. מלהקים ומלהקות הרכיבו בשבועות האחרונים נבחרות כאלה, והם כולם ייכנסו בקרוב לבית האח, כלומר לכנסת. שתי תוכניות הריאליטי המרכזיות הן כמובן יש עתיד וחוסן לישראל, שעכשיו התאחדו, אבל כולם־כולם, כולל בנט וכחלון וגבאי, חיפשו שריונים נוצצים. המנצחת הגדולה של הבחירות בינתיים היא פוליטיקת הזהויות. היא מוחקת כל דבר ענייני ואידיאולוגי לטובת תדמית, מגדר, ארץ לידה או מוצא ההורים.

כאישה דתייה שקיבלה כמה פניות בשבועות האחרונים, קצת נעלבתי מהצורך לשבץ אותי בפסיפס כזה. רגע, מי קבע שיוצא אתיופיה לא ידאג לנשים דתיות יותר טוב ממני? ומהו בכלל האינטרס ה"נשי־דתי"? ומי קבע שאני לא אדאג לאינטרס האתיופי יותר טוב מאותו עולה, בהנחה שיש דבר מוגדר כזה, "אינטרס אתיופי"? מה בדיוק המשמעות של ביטחוניסט ברשימה, או של לקוית שמיעה? זה טקס הדלקת המשואות?

התחושה היא שחיפשו פה בלחץ רוסי־מחמד ותושב פריפריה־מחמד, שעסקו כל הזמן בספירות ובבדיקות, כדי שהכל יהיה כשר למהדרין לפי בד"ץ הפוליטיקלי קורקט. האם כל נציג מגזרי של העדה הדרוזית או של העולים תמיד עורר כבוד וקידם מהלכים נכונים? הנה דוגמה הפוכה: מנחם בגין, יליד בלארוס, הוא שחולל מהפכה אדירה בכל הנוגע למזרחים. היום היו מתייגים אותו מיד כ"אשכנזי".

ובכלל, עבודתו של מחוקק אינה להיות פרזנטור, אפילו להפך. העבודה היא גם אפורה ונוגעת לתקציבים, לפניות ציבור ולתקנונים. זה לא מקום לסטארים נוצצים אלא לשיתופי פעולה מאחורי הקלעים, לירידה לפרטים הקטנים, לתרגום האידיאולוגיה לפרקטיקה.

יריב אופנהיימר, שהגיע למקום ה־13 במרצ, כתב על כך השבוע את המילים הנכונות הבאות: "מסבירים לי שלמרות ההישגים שלי, אי־אפשר לבחור בי כי אני גבר לבן וסטרייט, ומרצ צריכה מזרחי. אחר כך הסבירו לי שמזרחי זה חשוב, אבל צריך גם ערבי ודרוזי. ואחר כך הסבירו שחייבים ייצוג לעדה האתיופית, ורצוי אישה... זה שיח גזעני ומתנשא, שמקטין ומבטל קודם כל את המועמדים, ואחר כך גם את קהל הבוחרים. אני מסרב לקחת בכך חלק... אותי מעניין במה אנשים מאמינים... לזהות יש משקל וגם לייצוגיות, אך הן אינן חזות הכל".

3. "שלום, כותב לך החילוני היחיד בתמונה". כך נפתח המכתב של מיקי מלכה מכפר תבור. לפני שבועיים פורסמה פה תמונה של 140 האנשים שתרמו כליה בשנה החולפת. מיקי ביקש שאחפש בצילום את הבחור שבאמצע השורה השנייה, ליד הרב הבר, מייסד "מתנת חיים". מצאתי. יש לו מסר חשוב להעביר.

"זה אני. 139 דוסים, ואני. ראיתי סביבי בשבת הזו כובעי שטריימל, תלמידי ישיבה בחליפה וחולצה לבנה, כיפות סרוגות ענקיות וסנדלי שורש. ראיתי נשים בפאות, בכובעים ובמטפחות. חסרונו של המגזר שלי בלט. הסתקרנתי למראה עוד אדם שלא חבש כיפה, וגיליתי כי זה פרופ' איתן מור, מומחה ההשתלות מבילינסון. התיידדנו. כשגילה שאני ברשימת ה־140 המכובדת נפלטה מפיו השאלה: אתה? מה עבר עליך? הרהרתי לא מעט בשאלתו, ולא מצאתי תשובה מוחצת. אצלי הכל התחיל לקראת החתונה של בתי. חשבתי על מתנה הולמת ולא מצאתי, והחלטתי שהמתנה לזוג הצעיר תהיה לתרום כליה לאדם זר. הכליה נקלטה, והצלתי את חייה של אישה מחולון. מאז נחלקים חיי: עד יום הניתוח, ואחריו. זכיתי בשמחה נצחית. אוסיף שרוב מכריע של מקבלי התרומה היו חולים שאינם דתיים. אלמלא התרומה, היו נאלצים לרכוש כליה בחו"ל בסכומי עתק, או לקבל תרומת כליה מן המת. רובם היו ממשיכים לחכות. אז למה הציבור הנפלא והמסור של חברי תורם ומתנדב רבות, אך לא בשדה הזה? שוחחנו על כך בכנות במהלך השבת. לא רק על ארגון 'מתנת חיים'. גם על עזר מציון, חסדי נעמי, יד שרה, זק"א".

מלכה לא תיכנן לכתוב את המכתב או להיחשף. אבל בשבת ההיא הוא הבין שלא מדובר בו, אלא בהזדמנות למהפכה חברתית חוצת מגזרים: "אישית, אחרי התרומה חשבתי להישאר באנונימיות, אבל השבת הזאת הפכה אותי לגמרי. הבנתי שעלי להיות שגריר. אז אנא פרסמי את דברי עם קריאה גדולה: חברי החילונים, אלף חולי כליה מחכים לכם. אני מבטיח לכם סיפוק ערכי ומצפוני גדול מכל מה שחוויתם בחייכם. בתמונת המחזור המשותפת הרגשתי עוף מוזר, אבל לקחתי על עצמי משימה: שעוד אנשים שנראים כמוני יהיו בתמונה של השנה הבאה".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".